סטודנטית לספרות וסופר נפגשים בגינת בית קפה. הפגישה הזו היא תחילתה של ידידות מופלאה שתמשך ארבעים וחמש שנים, "ועדיין לא נגמרה". הסטודנטית היא מי שתהפוך לחוקרת התרבות פרופסור נורית גרץ והסופר, כבר אז סופר מוכר וידוע, הוא עמוס עוז.
ארבעים וחמש שנים של שיחות נפש ואקטואליה, של היכרות של שתי המשפחות – עוז וגרץ/קינן, של אהבת דעת ותרבות שתומללו לביוגרפיה קצרה מידי לטעמי, אך קצרה וקולעת.
מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות, נורית גרץ, הוצאת דביר, 2020
עמוס עוז, 1939-2018
עמוס עוז, אחד הסופרים הישראליים האהובים עליי, הלך לעולמו ב 2018, לאחר מאבק במחלת הסרטן. ללא ספק מותו הותיר בי, וברבים, חור עצום. הכתיבה שלו היתה ישראלית מאוד: הוא כתב על ישראל וישראליות בעברית רהוטה ומדוייקת. וכמו אימא של נורית גרץ, מתוך מה שאבד בזמן: הוא איפר את עצמו יותר מידי. כל מילה נבחרת בקפידה.
הספרים שלו, אני מניחה כמו אצל כולנו, היו סימני דרך בחיי: מקום אחר, מיכאל שלי, לגעת ברוח לגעת במים, מנוחה נכונה, קופסה שחורה, לדעת אישה, המצב השלישי, תמונות מחיי הכפר, בין חברים, והגדול מכולם – סיפור על אהבה וחושך – כל ספר סימן תקופה בחיי. אחד שקראתי בצבא, אחד בלימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, אחד כשהתאהבתי, אחר כשננטשתי, אחר כשלקחתי חופשה במיוחד כדי לקרוא, ואחר בזמן עבודה אחרת. פרקי חיים.
את עמוס עוז מכירים לא רק בזכות ספרים, אלא גם בזכות פעילותו הציבורית. הוא לא משך את עטו גם כשהיה צריך להשחיז מילים במאמרי דעה כנגד הכיבוש.
לזמן קצר (מדי) הייתי האסיסטנטית של פרופ' נורית גרץ. ידעתי שהיא כותבת משהו שקשור לעמוס עוז, לא ידעתי בדיוק מה וגם לא למה. גם כששאלתי היא נשארה אניגמטית. לכן, במובן מסויים חיכיתי לספר הזה.
ביוגרפיה
פרופסור אמריטה נורית גרץ כתבה כבר שלוש ביוגרפיות: אל מה שנמוג (אודות אימה, דבורה גרץ), על דעת עצמו (על בעלה, עמוס קינן) וים ביני לבינך (על רחל המשוררת). אל שלושתם מצטרף מה שאבד בזמן, אודות הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. לביוגרפיות שכתבה אין את המאפיינים "היבשים" וה"טהורים" של כתיבת ביוגרפיה: הם כן מתאפיינים בניעות בזמנים, שילוב של קטעי הגות, מדיה, מחשבות ובדיון.
ה"ביוגרפיה" של נורית גרץ, נעה בין עבר להווה, בין דמויות ובין מרחבים; אך בעיקר בין עמוס א לעמוס ב': עמוס עוז ועמוס "שלי", עמוס קינן: שניים ששאפו לפענח את המקום הזה, שניים שכתבו בעברית יפה, אך בדרכים שונות.
ביוגרפיית הידידות האישית של גרץ ושל עוז משולבת בהיסטוריה של מדינת ישראל, באהבה למדינה. לקרוא את הביוגרפיה, מה שאבד בזמן, ולחזור שוב לכתבים של עמוס עוז, לניתוח של קטעים מהספרים שלו, והיא שוב קריאה בדברי ימי הארץ. לכן, הביוגרפיה המיוחדת הזאת היא גם אישית וגם לא-אישית. נורית גרץ מכניסה את הקורא אל הקשר החזק הזה שבין שתי משפחות מוכרות וידועות בספירה הספרותית והתרבותית שלנו; היא פותחת הצצה אל קטעי הפתקאות, אל המחקר שלה אודות הכתיבה של עמוס עוז, אל הבית שלה, אל הבית שלו, אל הקשר המיוחד בין הילדים, ובעיקר אל מיטת חוליו של עמוס עוז. אבל אין בחשיפה הזו חדירה לפרטיות וולגרית ומציצנית, אלא כבוד.
כותרת
ביוגרפיית הידידות, מה שאבד בזמן, מבוססת על משפט מתוך דבריו של עמוס עוז, כל החשבון עוד לא נגמר: ההרצאה האחרונה, שמבקש לחפש את מה שאבד לא במרחב כי אם בזמן. וזה בדיוק מה שנורית גרץ כותבת על: היא לא מחפשת את הגעגוע, את הידידות שאבדה במרחב אלא נוברת בעבר הקרוב ובעבר הרחוק וכותבת עליו. זמן הגעגוע אינו זמן ליניארי, קצוב ומדוייק: הגעגוע תוקף מכל מקום בו-זמנית.
הדבר היחידי שנותר ליניארי בשנות הידידות הזו, זה הזמן הקבוע שבו עמוס עוז ונורית גרץ שמרו על קשר. כל יום ראשון בשמונה וחצי היתה השעה שלהם, השעה שבה הם דיברו. מסתבר שלעוז היתה יום ושעה קבועים לכל אחד מחבריו. הוא התמיד בשמירה על קשרים.
תחילת הידידות הזו היא בניסיון של נורית גרץ לפצח את חידת אהבת הקהל לעמוס עוז, שהתשובה אולי נעוצה באופן שהגיבורים שלו מגשימים את החלומות שלהם: במלחמה, ברצח באלימות (שם, עמ' 27). ממש כמו המדינה שלנו. אבל אחרי ארבעים וחמש שנים התשובה לשאלה הזו שונה.
הידידות הזו לא נפגמת גם כאשר גרץ מבקרת את ספריו הפחות טובים של הסופר האהוב עליה.
האם הנעדרת
עמוס עוז כתב על אימו בסיפור על אהבה וחושך וההתאבדות שלה. נורית גרץ משרטטת בעדינות ובכבוד רב את דמותו של הסופר הנערץ, יפה התואר, הישראלי שלחם במלחמת יום כיפור, כילד שתמיד חיפש את החלון אל אימו. עמוס עוז, הסופר הרהוט, שספריו תורגמו לשפות רבות נשאר תמיד הילד חסר הביטחון, המעורער, שלא מבין איך אימא שלו יכולה לעזוב אותו ועל כן "בגיל שתים עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד". בעיניה בזה מסתכמת אישיותו הרגישה של עמוס עוז. הבנת את זה באישיות של עוז, הבנת את ספריו ואותו.
נשאבתי אל תוך הספר. נורית גרץ הצליחה לאזן בין האמוציונלי לרציונלי, לכתוב ביוגרפיה של ידידות שנמשכה ארבעים וחמש שנים, של חבר קרוב שאבד בזמן ולתור אחריו ואחרי מה שנשאר. מה שאבד בזמן ריגש אותי באינטליגנטיות שלו.