את הספר פני השטח סיימתי לקרוא בסיומה של שנת תש"פ יום אחרי חתימת ההסכם ההיסטורי עם איחוד האמירויות. במוקטעה לא ממש ששו, בלשון המעטה: שני יירוטי רקטות לעבר ישראל העבירו את המסר.
באוגוסט, עם פרסום התוויית ההסכם, צייץ אוהד חמו בטוויטר: "ההסכם עם האמירויות עבור הפלסטינים הוא כמו הפיצוץ בביירות עבור הלבנונים: מגה פיגוע שמדגיש רשלנות פושעת. הקונספציה שלפיה נורמליזציה עם העולם הערבי עוברת דרך רמאללה קרסה" (אוגוסט, טוויטר)
אבל, כפי שמתחוור בפני השטח, לא הכל כל כך דיכוטומי. כפי שחמו מציין: המציאות המורכבת שוברת סטיגמות ובעיקר מפתיעה מאוד.
פני השטח, הפלסטינים: מבט מבפנים, כתר, 2020
Different Territories, Ohad Hemo
מבט מבפנים
את הגישה של אוהד חמו לסכסוך הישראלי פלסטיני הספקתי להכיר מהדיווחים שלו בערוץ 12, הוא מצליח להעביר גם את נקודת המבט האחרת, הפלסטינית, הכואבת, המוכפפת, בלי להתנצל. חמו מצליח להראות לנו את הפרצוץ האמיתי של הכיבוש, את הפנים האמיתיות שמאחורי מסך הברזל של הטרור, הסכינאות, הכעס והזעם.
לא רק שאין בו טון מתנצל, אין בו טון מאיים. חמו לא מנסה להפחיד את הצופה. להיפך. המראה שהוא מציב בפני הישראלי היא שיקוף של מציאות לא פשוטה, מורכבת, לא מוגדרת ולא דיכוטומית, מציאות שנועדה לרכך את ליבו הנוקשה של הישראלי, לגרום לו להבין, להיות שותף. להכיר את השכן, כדי שהוא פחות יאיים, להכיר כדי שנוכל להתקרב ולסיים את הסכסוך הזה.
ייתכן שחתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות (ובקרוב עם בחריין) מאיים על הפלסטינים, כיוון שזה סוגר עליהם והם צריכים לחפש פרטנרים חדשים.
הזמנה למסע
הזמנה למסע עם אוהד חמו מתחילה עם שלט גדול בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית:
דרך זו מובילה לשטח A המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית. כניסת ישראלים לשטח אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית
ההפרדה הזו בין ישראלים לרשות הפלסטינית, בין כאן לשם, בין האנחנו לבין האחר, היא הפרדה בין עולם אחד לעולם אסור ואולי אפילו מאיים. מכאן הכל מתחיל. ההגדרה הזו עבורינו, עבור הישראלים, מה זה להיות פלסטיני: הוא מסכן אתכם, את חייכם. זו עבירה פלילית להיות מונגש לעולם הזה.
לכן, חמו מזמין אותנו למסע
"אל העולם שמעבר לגדר, לספוג את התחושות והקולות ששם, להאזין ברוב קשב, לנסות ולחפש שינויים ולהציף את הדברים בישראל … לצמצם עד כמה שניתן את השיפוטיות המוקדמת, לגשת אל בני האדם ממקום נקי ונטול דעות קדומות" (שם, עמ' 14)
לכן, הספר הזה הוא מעין מורה נבוכים לכל מי ששואל, מה הם רוצים מאיתנו.
על הספר
הספר מחולק לתשעה שערים שמנגישים את הקורא אל מורכבותו של העולם הפלסטיני: בראש ובראשונה עזה – מוקד ההתלקחות, החמאס, הגי'האד האיסלאמי, הפת"ח (הרשות הפלסטינית?) – שלושה מוקדים הפועלים בעזה ובגדה ומבלבלות את הפלסטינים כשכל אחד מושך לכמה כיוונים אחרים. עליהם נוסיף את ישראל. מבחינת הפלסטינים הם "כבושים" פעמיים: פעם אחת על ידי ישראל ופעם אחת על ידי הרשות הפלסטינית. שאר שערי הספר נפתחים אל מול האסירים הביטחוניים, פיגועי ההתאבדות, משתפי הפעולה ומחנות הפליטים. כמעט בסוף כל שער יש תקווה לפתרון.
כל שער מפרק לגורמים את כל מה שהקורא יודע, או חושב שהוא יודע, עליהם. עשרים שנה בשטח, ואוהד חמו יודע דבר או שניים על מצב הפלסטינים, והמצב לא טוב. הוא לא הגיע רק "לדווח": חמו מקשיב ושם לב לפרטים הקטנים: כל התנסחות, מבטא, צבע, זיפים של זקן – מקבלים משמעות. חמו נמצא בשטח ובא לספר לנו, הישראלים, בשפה שאנחנו מכירים – פואטית, עם רפרנסים לעולם הספרות הקלאסית (אורוול, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), לפילוסופיה (ג'ון לוק) – על מה שקורה שם.
בכתיבה פואטית ועשירה אוהד חמו מספר אנקדוטות משנות דיווחיו וההתערות שלו בעולם הפלסטיני, כדי להעביר מסרים משמעותיים. לדוגמא, כשהוא מגיע לכלא הוא פוגש באסיר ביטחוני, שבעבר פגש בביתו. אותו אסיר פונה אליו ואומר לו: "אתה שתית מהמים שאבא שלי הגיש לך. אתה גם אכלת את האוכל שאימא שלי בישלה עבורך. אז איך העזת לקרוא לי מחבל" (שם, עמ' 12). זה מערער את שיווי המשקל של חמו. המסר הזה ערער גם משהו אצלי.
תחילת המאה העשרים ואחת
חמו רואה את שנת 2000, תחילת המאה העשרים ואחת, כנקודת מפנה במערכת היחסים המורכבת הזו שבין הישראלים לפלסטינים. לפני כן, שנת 1993 מהווה נקודת מפנה עם חתימת הסכמי אוסלו ושבע שנים לאחר מכן, ספטמבר 2000, מתחילה האינתיפאדה השנייה. משנת 2000 המציאות משתנה כשמשטר החמאס, הרשות הפלסטינית והנוכחות הישראלית מתערבבים יחד. דת, זהות ומעמד מקבלים משמעויות אחרות, מתערבבים, כבר לא ממש מוגדרים באופן חד משמעי. דוגמא עדכנית היא, האם הסיפוח באמת מפריע לפלסטינים? יש לזה תשובה בספר פני השטח.
אבל מעל הכל שולט הקיפאון המדיני.
פתרון לסכסוך
כאמור, כמעט בכל סיום של פרק או שער, יש פתרון. אבל גם אם הפתרון ברור מאליו ("הפתרון צריך לבוא מלמטה", "אנחנו צריכים לקיים איחוד במוזיקה, ספורט"), פני השטח הוא ספר חשוב.
אוהד חמו מצביע בספרו, פני השטח, על שינוי מהותי שמתחולל אצל הפלסטינים. הם משוועים לדמוקרטיה, לשיוויון זכויות, לחירות ולאזרחות ישראלית, הם משוועים לראות עצמם מטיילים בחיפה, יפו, עכו ותל אביב, משוועים לחיות שבעים מהטרור. פני השטח נכתב כדי לסלק את הבורות, את הדעות הקדומות וכדי להכיר לנו את מי שהוגדר עבורנו כ"אויב". אבל זו רק דרך אחת של אוהד חמו להראות לנו את הצד השני. גם בדיווחיו הוא מראה לנו את הצד היפה שאנחנו לא מכירים, דוגמא טובה לכך היא כתבת הטיולים שלו מעבר לקו הירוק (כאן)
זה לא חשוב מי אשם, ולא חשוב מאיזו פרה-היסטוריה הסכסוך התחיל. חשוב הכאן ועכשיו: מה אנחנו עושים (לא "צריכים") כדי לשפר את היחסים שלנו עם השכנים שלנו?
קחו לכם את הספר החשוב הזה לסגר, חגי תשרי, חשבון נפש.
