כמה מרגש להיתקל בספר שהוא כולו חליפת מכתבים בין שני ענקי ספרות, שעדיין חיים.
ג'.מ קוטזי, בן 73, חתן פרס נובל לספרות, יליד קייפטאון שבדרום אפריקה. פול אוסטר, בן 66, זוכה פרס פוליצר, יליד ברוקלין. שניהם נפגשים לראשונה בפברואר 2008 (אוסטר יזכיר מאוחר יותר ששניהם נולדו בחודש פברואר), קוטזי הראשון ששלח את המכתב ביולי אותה שנה, ומאז הם מתכתבים ביניהם. שניהם טכנופובים, לאוסטר בכלל אין טלפון סלולרי וגם אין לו אי מייל, לכן הם מתכתבים דרך הפקס, או שלפעמים קוטזי כותב אי מייל לאשתו של אוסטר, סירי, ומבקש ממנה להעביר לבעלה. חליפת המכתבים הזאת מתועדת עד 2011, שני סופרים ענקים שהופכים לחברים טובים. הם ימשיכו להיפגש בפסטיבלי ספרות, או באירועים כאלו ואחרים באיטליה, צרפת, פורטוגל ולבסוף גם בארה"ב.
כאמור, הספר פותח במכתבו של קוטזי והדבר הראשון שהם מדברים עליו זוהי חברות ומשמעותה של החברות: כיצד היא מתחילה, למה היא נמשכת וכמה זמן, על חברות בין גברים – שיש להם נטייה לא לדבר על איך הם מרגישים – קוטזי כותב וגם עושה – הוא זה שמכתביו קצרים יותר, חמים פחות ונטולי רגש כמעט; הם מדברים על ספורט, מסכימים ביניהם שספורט, או צפייה בספורט היא בזבוז זמן ופעילות חסרת תועלת, ולמרות שהם מסכימים ביניהם אוסטר פותח דיון ומסביר שכמו שאתה אוהב להקשיב לרסיטל של בטהובן, שאתה בטח כבר מכיר, אבל רוצה להקשיב לאינטרפרטציה שונה – אותו הדבר בספורט:
"there are pedestrian pianist and athletes, and then someone comes along who takes your breath away",
כשאוסטר מדבר על משמעות התחרות בספורט קוטזי מספר סיפור על תחרות ועל ניצחון (אח הסיפורים המעטים שהוא מספר על עצמו) ועל היותו חובב שחמט. בצעירותו, הוא הפליג לארצות הברית ושיחק שח עם סטודנט גרמני במשך מספר ימים, כשבסופו הגרמני אמר לו "I give you a draw", כשקוטזי בטוח שהניצחון בידיו, בשל טקטיקה מנצחת. מאז הוא לא חזר לשחק שחמט. מבחינתו, תחרות אינה הנאה, כי אם להביס מישהו ולנצחו. מבחינתו, יש משהו משפיל ומבזה בלכפות תבוסה. אוסטר מסביר ש"בהנאה בתחרות" הוא התכוון לריכוז במשחק – אם כולך לא בתוך המשחק (או באמנות או במוזיקה) כי אז אתה לא באמת משחק. בסופו של דבר, אוסטר וקוטזי מסכימים על דבר אחד:
the idea is not to win but to do well, to do the best you can.
אוסטר מודה שהוא מעולם לא שיחק ולא התחרה במשחקים של אחד כנגד אחד, רק בקבוצות, לעומת קוטזי. הוא מעולם לא הרגיש הרס בגלל הפסד, כמו שקוטזי הרגיש במשחק מול הגרמני. במשחקים אינטימיים יתכן שהאגו מעורב באופן משמעותי, I found that some victories are empty, even distasteful"
אוסטר אומר ללא שמץ ביקורת ואולי להיפך, עם הרבה אמפטיה, על תחרות ניצחון וספורט הם עוד יחזור לכתוב מספר פעמים; הם ממשיכים ומדברים על סקס בין בני משפחה – אב-בת, אם-בן, אח-אחות ונוגעים בגילוי העריות בספרו של אוסטר Invisible. קוטזי שואל שאלות מוסריות ופילוסופיות כמו: האם יש לנו את הזכות לשבור מוסכמות ולחצות טאבו, אוסטר מודה שהיה לו מאוד קשה לכתוב את הסצנה בספר על אדם ווקר ואחותו; הם ממשיכים וכותבים אחד לשני גם על פילוסופיה – משל המערה של אפלטון, דרידה ושפת אם, שמות: פול בלטינית משמעו קטן, אוסטר בלטינית משמעו רוח דרומית; הם מדברים על שירה, משוררים וסופרים – אוסטר מגלה שהוא מאוכזב מהשירה האמריקאית וקוטזי עונה לו שהמבוגרים עיוורים באופן משמיץ כלפי המעלות של הצעירים; וממשיכים על תזונה וצמחונות, אוסטר מציין שקפקא (שכבר דיברו עליו מספר פעמים), שהיה צמחוני, היה אוהב לאכול לבד, כשרוב האנשים מעדיפים לאכול יחד. הסיבה לאכילה ביחד היא דיבור, אנשים אוהבים להתכנס לארוחה כדי לדבר – אוכל נכנס מילים יוצאות; הם מדברים על כלכלה וכסף, ואפילו מדברים על הביקורות על ספריהם – אוסטר טוען שהפסיק לקרוא אותן טובות כרעות, קוטזי מעיד שהוא לא לוקח ללב; ואז הם מדברים על ישראל והמזרח התיכון.
קוטזי משתמש במילה schrecklich: an ugly word – a Hitlerian word – for an ugly, hard, heatless way of treating people– כדי לתאר את יחסה של מדינת ישראל – נתניהו בעיקר – כלפי הערבים והשטחים.
שניהם, אוסטר וקוטזי, משתמשים במילים קשות כדי לתאר את נתניהו, הם שונאים אותו מאוד. קוטזי מבקש לעצור ולשאול: איזה סוג של שיעור ההיסטוריה לימדה את ישראל? אוסטר עונה שכולנו יודעים באלו נסיבות ישראל הוקמה, אך זה לא אומר שזה לגמרי רעיון טוב. אוסטר מפליג במתן פתרון, ואחר כך יאמר שזאת בדיחה, שהוא מוכן לתת את וויומינג, שהישראלים יבואו לוויומינג להשתקע שם. הוא בדיוק חוזר מירושלים, 2010, והוא אומר שהמצב לא רק שלא השתפר אלא החמיר, מפגישתו הראשונה שם – הדעות הפכו לקיצוניות יותר. רק בישראל השאלה הראשונה שעיתונאים יכולים לשאול אם היו לך ספקות או מחשבות שניות בנוגע להגעתך לישראל.. בנוגע לערבים אזרחי ישראל, אומר אוסטר, שהישראלים תומכים ברעיון הישן של "שווים אבל נפרדים", שלאוזניו האמריקאיות, זה נשמע מוכר באופן גרוטסקי (עמ' 153), אולי זאת לא מדינת אפרטהייד אבל בהחלט קרוב יותר לג'ים קרואו, ומכנה את ישראל Land of Torment; הם מתכתבים לגבי רעיונות או עצות איך להתמודד עם טקסט שנכתב בבת אחת אך פתאום אתה מאוכזב ממנו – האם להניחו בצד? לחזור עליו? לקחת ולהשתמש בחלקים ממנו? ואוסטר כותב על הספר האחרון שהוא בדיוק סיים לכתוב – Winter Journal; הם ממשיכים ומדברים על האביב הערבי, פוליטיקה ופוליטיקה ליברלית; ואז לקראת הסוף הם חוזרים שוב לדבר על ספורט ועל כדורגל, וקוטזי כותב מסר שצריך להפנים אותו: הייתי רוצה לראות את הישראלים והפלסטינים משחקים כדורגל אחד נגד השני פעם בחודש עם שופט נייטרלי. ואז הפלסטינים יוכלו ללמוד שהם יכולים להפסיד, בלי להפסיד הכל (כי תמיד יש משחק גם בחודש הבא), בזמן שהישראלים יוכלו ללמוד שאפשר להפסיד לפלסטינים – and so what? (עמ' 164)
למרות שכתבתי כאן בפירוט על תוכן המכתבים, אין כאן ספוילרים. הנושאים שעליהם הם מתדיינים הם רחבים ואי אפשר לכתוב את הכל בתוך מאמר קצר זה. הקריאה של מכתביהם, התנהלותם והמענה שלהם – לא תמיד מיידי, ולא תמיד ברצף כרונולוגי – היא המעניינת ביותר.
אוסטר, הצעיר יותר, חסיד צרופי המקרים מתבל באנקדוטות, רגיש, חם ברגשותיו, פתוח וגלוי, מפרט יותר – מכתביו ארוכים יותר, מספר יותר על חייו, נותן דוגמאות מחייו האישיים, מספריו, ואפילו "מתנצל" על כך ואומר שזה לא מכיוון שהוא מרוכז בעצמו זה רק סיפורים ללמוד מהם, וגם כאן נקרא שוב על צירופי המקרים המוזרים בחייו. קוטזי, לעומתו, רציונלי, סקפטי, אנין מחשבה ואיש מוסר בלתי מתפשר ואף בלתי גמיש, בררן במילותיו ומכתביו קצרים יותר. לכאורה, שני סופרים בעלי אופי שונה, אך למרות הפערים ביניהם יש להם הרבה מן המשותף – האהבה לספורט, גם אם לא אותם ענפי ספורט או מאותן הסיבות, יש להם הרבה מה לומר על זה ועל קפקא ובקט, פוליטיקה ליברלית, אכזבה מהשירה האמריקאית מאז שנות ה-60, ספקות לגבי המשכיות ספריהם אחרי המוות ועוד. באיזשהו מקום קראתי כי מרוב שיש להם במשותף זה נראה לעיתים כמונולוג מתמשך. כן, למרות שזה נראה כך, על אף הדיון המתמשך זהו כיף והנאה צרופה ומתמשכת לקרוא ששני סופרים חושבים את אותו הדבר מביעים את דעותיהם, מספרים סיפורים שמאירים את חייהם, מהלכים בחייהם, פגישותיהם ואנקדוטות מחייהם. זאת הנאה כפולה ומכופלת לקרוא שני סופרים אהובים כל כך ואת מחשבותיהם על החיים ועל מהלכים ותהליכים בעולם. הלוואי שהיו עוד סופרים כאלו בעולם אך בעיקר בארץ – לא צריך לחכות למותם כדי להנות מחליפת מכתבים אינטליגנטית ואינטלקטואלית שעשויה להעשיר את עולמנו, מחשבותינו ומעשינו
