יצירת מופת מבית הוצאת עם עובד. תרגום: מיכאל שקודניקוב
(אזהרת מסע: ספר למיטיבי לכת!)
בית פושקין הוא יצירה ספרותית, שהיא על יצירות ספרותיות רוסיות מהגדולות שנכתבו, ואנדריי ביטוב מפנה את כתיבתו ישירות אל הקורא, מדבר אליו, מנחם אותו, מיידע אותו, מסביר, מבהיר ומבאר.
בית פושקין, אנדריי ביטוב, הוצאת עם עובד, 2018
בית פושקין נמצא בסנט פטרבורג, רוסיה. אלכסנדר סרגייביץ' פושקין נחשב לאבי השירה הרוסית המודרנית, ומי שניער את השירה הרוסית ממוסכמות המאה ה-18 ודורות של משוררים וסופרים הושפעו מיצירתו. עד היום חרוט שמו ברשימת גדולי עולם הספרות, וברוסיה נחשב פושקין למשורר שאין שני לו. בליל נובמבר נקלע ליובה אודיבצב לדו קרב במכון לחקר הספרות, בית פושקין. אנדריי ביטוב מספר לנו את סיפורו של ליובה – איך הוא הגיע למצב הזה ואולי איך הספרות הגיע למצב כזה.
על הספר
הספר נפתח בפרולוג שמספר באופן סוריאליסטי את סיפורה של רוח, הנושבת בחדר שבו נמצאת גופה. הרוח מעבירה עצמה בוילון, מעיפה כמה דברים מהשולחן צופה בגופה ובאקדח לידה. אנדריי ביטוב יפנה לקורא ויאמר לו בפירוש שהספר יסתיים כשליובה יהיה בן שלושים עוד הוא כותב שאת הפתיחה הזו הקורא יצטרך לקרוא שוב כשיסיים לקרוא את הספר. וכמה הוא צדק.
ולפני שאמשיך, אני רוצה להציג לכם את אחת הפתיחות היפות שקראתי בספרות: "לליובה אודויבצב, מהאודויבצבים הידועים, לא זמנו החיים זעזועים מיוחדים – הם זרמו פחות או יותר. אם לנקוט לשון ציורית, חוט חיים קלח בקצב מדוד מתוך ידיה של אלוהות עלומה, החליק מבין אצבעותיה. בלי נמרצות יתרה, בלי קרעים ובלי קשרים, שמר החוט על מתח מתון ואחיד ורק מידי פעם היה מתרופף מעט" (עמ' 19). הפתיחה הזו שבתה את ליבי.
חלוקת הספר על פי שמות ספרים
הספר (אני תוהה אם לכתוב העלילה כיוון שלמעשה אין כאן עלילה מרתקת ששובה את הקורא, וגורמת לו להמשיך ולקרוא בשקיקה. לא, זה לא הספר מהסוג הזה. ולכן, אין לי גם הרבה מה לכתוב על העלילה..), בנוי משלושה חלקים (אם תרצו השילוש הקדוש): החלק הראשון נקרא אבות ובנים, ואנדריי ביטוב לא מכחיש וכותב בריש גלי ולא פעם אחת, שהוא אכן מרפרר לספרו של טורגנייב. ואם ספרו של טורגנייב עסק במתחים הרבים שבין אבות ובנים, הרי שגם ביטוב מנתח את זיקתו של ליובה לאבותיו: אביו, דודו – דיקנס, וסבו. חלק זה עוסק בילדותו של ליובה. החלק השני נקרא גיבור זמננו על שם ספרו של לרמונטוב. גיבור זמננו מהווה ציון דרך חשוב בספרות הרוסית ומי שהשפיע על הרומן הפסיכולוגי ועל ספריו של דוסטויבסקי. לרמנוטוב עצמו נהרג בדו קרב. שני חלקים אלו מהווים מעין הסבר לחלק הבא. החלק השלישי נקרא פרש עלוב והוא מרפרר לשני ספרים וסופרים אחרים: פרש הנחושת של פושקין, ואנשים עלובים של דוסטויבסקי (אגב, אחד הפרקים נקרא גם שדים הסמויים מן העין שגם זה רפרור לשני סופרים וספרים אחרים, דוסטויבסקי וקאלווינו). ויש אפילוג מיוחד, שאחד הפרקים שלו: הירייה.
כמו שכתבתי, אם תרצו, השילוש הקדוש: הבן האלוהים ורוח הקודש. תחליטו בעצמכם מיהו מי.
אינטרטקסטואליות
לפיכך ניתן לראות, שאנדריי ביטוב, בספרו בית פושקין, משתמש באינטרטקסטואליות (רפרורים) עם הספרות הרוסית (גם עם טולסטוי) ובעיקר עם פושקין. מטרתו של אנדריי ביטוב היא להסביר לקורא למה לא קל לכתוב ספר ובטח למה לא קל לקרוא אותו – ממש משימה בלתי אפשרית. אולי הוא מנסה להסביר למה אחרי דוסטויבסקי, פושקין, טולסטוי ועוד קשה לכתוב ברוסית, להביא עוד ספרות מופת מרוסיה. אבל הנה הוא מצליח. לכן אני תוהה אם את דמותו של ליובה ניתן להחליף במילה ספרות.
הסיפור עצמו מתפרש על פני קצת יותר מארבע מאות עמודים, הספר מכיל 618 עמודים, הסיבה היא: שמאתיים עמודים בערך מוקדשים להסברים וביאורים. אנדריי ביטוב בעצמו מוסיף מעין מורה דרך לקורא ומעניק ביאורים ארוכים.
אמנם איני מכירה את השפה הרוסית, ואני לא קוראת ברוסית אך עושה רושם שגם המתרגם, מיכאל שקודניקוב, עושה עבודת נמלים בתרגום. הידע הנרחב שלו ניכר בתרגום ובהערות שוליים, ויכולת מופלאה ללכוד את ההומור המושחז, הציניות והכתיבה המיוחד של אנדריי ביטוב.
