שרה הול היא סופרת ומשוררת אנגליה. הרומן השני שלה, The Electric Michelangelo, קיבל את פרס מאן בוקר לשנת 2004. יש לה תואר באמנות והיסטוריה אנגלית ותואר שני בכתיבה יוצרת. בשנת 2013 היא נכללה ברשימת גרנטה של 20 הסופרים הצעירים הטובים ביותר, משנת 2016 היא חברה בחברה המלכותית לספרות.
איך לצייר איש מת, הרומן הרביעי של שרה הול, בוחן את חייהם של ארבעה אמנים – שני בריטים ושניים איטלקים – המופיעים בפרקים שונים עם מצבים סיפוריים ותקופות זמן משלהם, משנות השישים ועד ימינו במיזוג אינטליגנטי של אמנות, מרחב, חלל וזמן, ארוס ותנטוס.
איך לצייר איש מת, שרה הול, הוצאת מחברות לספרות 2011 (2009). תרגום: אביעד שטיר
How to Paint a Dead Man, Sarah Hall, Faber Faber, 2009
בחירת מיקום עלילת איך לצייר איש מת הוא בחירה מוקפדת. כאמור הרומן נע בין שתי עלילות מקבילות, שלא תמיד נפגשות, רק בהרמזים וקשרים, ושני המיקומים הם איזורים יפהפיים וציוריים להפליא, בעלי היסטוריה ותרבות ענפה.
שתי עלילות מקבילות
שתי העלילות נעות כאמור, בקווים מקבילים; שתי עלילות ארבע דמויות. כותרות הפרקים חוזרות על עצמן ארבע פעמים, כל כותרת מתאימה עצמה לדמות, שמופיעים לסירוגין.
העלילה הראשונה מתרחשת בשנות השישים באומבריה של איטליה, על רקע ירידתו של הדוצ'ה, מוסוליני, והפאשיזם: תורגם מתוך יומני הבקבוק, סיפורו של ג'וג'יו, אמן שהמוטו שלו הוא בקבוקים החוזרים על עצמם בציורים שלו; הוא זקן מאוד, אוהב את החיים, אבל מודע היטב לכך שהוא עומד למות. הוא גם מודע לכך שהוא מהווה חידה שעיתונאים רבים מנסים לפענח.
החזון השמימי של אנט טמבוריני, שמספר את סיפורה של אנט, נערה שיש לה מחלת עיניים והיא עומדת להיות עיוורת, מוכרת פרחים בשוק, ויש לה כישרון נדיר לצייר פרחים. אנט מתגוררת באותו הכפר של ג'ורג'יו, שמלמד אותה ציור. סגירת העיניים שלה, העיוורון, פותח בפניה דלתות אחרות והחושים האחרים שלה מתחדדים תוך שהיא נחשפת לסכנות שבחוץ. התמימות שלה, כעיוורת שמוכרת פרחים, גורמת לה לסמוך על הלקוחות – כי הם לא מרמים עיוורים.
העלילה השנייה מתחילה בשנות השישים ומגיעה עד לימינו: השוטה על הגבעה, שמספר את סיפורו של פיטר קאלדיקוט, אמן מוערך וידוע שמחפש לוקיישנים מיוחדים לציורים שלו, גם כאלו שנראים ממעופם של רוחות רפאים. אביהם של סוז-סו ודני, תאומים; משבר הראי, שמספר את סיפורה של סוז-סו, כתאומה של דני, מכור לאלכוהול וסמים שנהרג בתאונה טרגית. הסיפור שלה הוא הסיפור המרכזי, כשהיא מוצאת את עצמה בשוק ואבלה על מותו. משבר המראה, כותרת הפרקים של סוז-סו, מסמל את המשבר העמוק שבו היא נמצאת כשדני, המראה שלה, האישור שלה, נהרג (אני לא בטוחה עד כמה שרה הול התכוונה לכך, אבל משבר המראה אולי מרמז גם על אפקט ונוס של הצייר דייגו ולאסקז). סוז בעצמה צלמת מוכשרת מאוד, אוצרת בגלריה נחשבת.
פיטר מנהל תכתובת מול ג'ורג'יו, שואל אותו שאלות לגבי אופן הציור שלו, אבל המכתבים מגיעים אל ג'ירג'יו ללא כתובת, ולא היה לו איך ליצור איתו קשר. פיטר משיג את אחד הבקבוקים של ג'ירג'יו כשהגיע לבקר את קברו של האמן – ברמז דקיק – ומצא שם את אנט טמברוני ואת הבקבוק שבו היא העמידה פרחים על קברו של האמן.
ג'ורג'ו מורנדי
דמותו של הצייר ג'ורג'יו מבוססת על דמותו של הצייר ג'ורג'ו מורנדי (1890-1964). צייר איטלקי, שכמו הדמות ברומן נולד בבולוניה שצייר בעיקר טבע דומם. הציורים שלו מאופיינים בצבעים רכים והנושאים שצייר היו כלים פשוטים: בעיקר כדים, בקבוקים וקערות וגם פרחים ונופים (ויקיפדיה). יחסו לפאשיזם היה אמביוולנטי והוא מת מסרטן הריאות (ממש כמו הדמות בספר)
ארוס ותנטוס
על פי תיאוריית הפסיכואנליזה של פרויד ארוס הוא יצר החיים והמיניות, שיחד עם תנטוס שהוא יצר המוות וההרס, מהווים את שני היצרים החזקים השולטים באדם. שני היצרים הללו מובילים ובונים את קו העלילה של שרה הול באיך לצייר איש מת. ג'ורג'יו האמן הותיק שמודע למותו המתקרב, לא מפחד ממנו, כמו שלא פחד מהחיים והתשוקה לחיים, וצועד לקראתו בגאווה.
אנט הילדה הצעירה שסובלת מניוון בעיניה, שיוביל לעיוורונה, מנסה להבין את מותו של אביה, את מערכת היחסים בינו לבין אימא שלה, ובין אימא שלה לדוד שלה, היא מבולבלת ביחס למיניותה המתפתחת ודואגת מכוונותיה של "הבסטיה", דמות דמונית המתוארת בכנסיה המקומית. כשהיא שואלת את אימא שלה על הבסטיה היא מסרבת לענות, אבל כשבאים כאבי הראש או מצבי הרוח הסוערים, רק אז היא מוכנה ל"דבר על גלימת הזבובים המזמזמים שלו ועל צילו הארוך האדום, הצל הקטלני שהוטל על אביה של אנט כשמת" (שם, עמ' 35).
פיטר חושב על מותו. כשהוא יוצא להר לרישומים וחיפוש זוויות מיוחדות ומושלמות לציור הבא שלו, הוא נופל בין שני סלעים וסובל לילה שלם. הנפילה הזו, תרתי משמע, גורמת לו להרהר ולכפר על חטאיו במערכת היחסים ההרסנית שלו.
גם הקשר בין אנט לאחיה הוא קשר שנע על הגבול האירוטי. יש בינה לבין אחיה קשר מיוחד, קרוב, אחראי ואוהב, אך לעיתים הקשר בינה לבין אחד מהם, מרגיש אירוטי גם אם במרומז.
סוז היא הדמות שמתמודדת מול הארוס והתנטוס באופן ההרסני ביותר. כאמור, אחיה התאום, דני, האהוב, המראה שלה, זה שמולו ניהלה קשר מיוחד וספיריטואלי, נהרג בתאונת דרכים. דני, שאהב את החיים בדרכו שלו, היה קשור לאחותו בקשר רוחני ועילאי, וסוז כועסת על עצמה שדווקא את מותו היא לא חזתה ולא הרגישה. את הצער והיגון שלה היא משקיעה בסקס בלתי מרוסן עם בעלה של חברתה לעבודה, שכנראה הוא אחיה של אנט. הסיפור שלה מסופר בגוף שאני יחיד: "את", אולי כתוכחה, אולי כאשמה. ואולי כהתעוררות.
איך לצייר איש מת, צ'נינו צ'ניני
את התשובה הקורא יימצא בעמוד האחרון של הרומן והוא אחד משני משפטי המוטו המרכזיים של הרומן. המוטו הראשון הוא הכותרת, איך לצייר איש מת. שאלה שהצייר צ'נינו צ'ניני ניסה לענות עליה ב"ספר המלאכה", וציטוטים נוספים שלו. צ'נינו ד'אנדראה צ'ניני (בערך 1360 – 1427) היה צייר איטלקי שזכור בעיקר בזכות ספרו "ספר המלאכה", Il libro dell'arte, ספר מפורט לציירים שבו הוא מלמד "איך": הוא מכיל מידע על פיגמנטים, מברשות, רישום, ציור פאנלים, אומנות הפרסקו, ציור על בדים ויציקה, בין טכניקות וטריקים אחרים. באחד הפרקים הוא מלמד איך לצייר איש מת. בתשובה לשאלה נאמר שאין להשתמש בצבע הורוד. אולי כי ורוד הוא צבע אופטימי, אולי כי המוות הוא לא ממש ורוד.
מרחב וחלל, גסטון בשלאר
המוטו השני הוא ציטוט של גסטון בשלאר: "הדברים אינם מה שהם, אלא מה שהם הופכים להיות". בשלאר (1884-1962) היה פילוסוף צרפתי שעיקר עיסוקו בפואטיקה ובפילוסופיה של המדע. בספרו, הפואטיקה של החלל, הוא מתאר כיצד המרחבים בחיינו משפיעים על ההכרה שלנו. הוא מתאר בתים, חדרי מדרגות, עליות גג וקיני ציפורים כדי להראות כיצד אלו משפיעים על התחושות הפסיכולוגיות שלנו, וכיצד הם תורמים להגדרה העצמית שלנו. כשאנחנו מדברים על הפואטיקה של המרחב, אנחנו מדברים על מרחב כתמונה פנימית של הדימיון, ומציאות דחוסה של מקום וזמן מתגלמת בחלל המוגן של הבית (או המאוים).
לנושא חלל, זמן ומרחב יש מקום מרכזי ברומן איך לצייר איש מת, באמנות ובתרבות בכלל. כאמור, הרומן נע בין שתי עלילות מקבילות כמעט, שיש ביניהם קשרים מרומזים. שתי העלילות נעות גם בין זמנים שונים, בין שנות השישים של המאה העשרים ועד המאה העשרים ואחת.
המוות מותיר חלל עצום במרחב הביתי, החברתי והאישי. כשדני נהרג בתאונת הדרכים סוז-סו לא מוצאת את עצמה, היא מרגישה שהמראה שלה נשברה, היא לא רואה את עצמה, והיא אבודה במרחב. היא בקושי מצליחה להגיע לבית הוריה והיא "נעזרת" באנשים זרים כדי למקם את עצמה; אנט מנסה להבין את מות אביה כדי להגדיר את עצמה; וג'ורג'יו איבד את אישתו וביתו בשואה. אמרו שהפנה עורף לכל שהוא אחוז בדיבוק האמנות, וסילק את ליבו כדי שיוכל לצייר את החלל שהותיר ההעידר.
האמנות בכלל, וארבעת הדמויות ברומן שאמנות (ומוות) עיסוקן, עוסקת במרחב וחלל. העיסוק של ג'ורג'יו הוא בקבוקים, בקבוקים ובקבוקים. בקבוקים ריקים, שמעירים את הדימיון של מה שיש בפנים, מה שהיה, המקום שהם ממלאים במרחב, החלל שהם מותירים בינם לבין עצמם. לכן, פיטר שואל את ג'ורגי'ו שאלות לגבי הקומפוזיציה: האם הוא, ג'ורג'יו, המציא את החלל השלילי?
הנושא הפילוסופי שפותח את הרומן מצביע על כך שחייהם של אנשים מושפעים מפוטנציאלים, הדברים משתנים ללא הרף, שום דבר לא נשאר סטטי.
לא היה לי קל לקרוא את הספר. הוא מורכב, לא פשוט, ורבוד ברבדים אינספור. אבל המורכבות שלו היא גדולתו.
צריך לציין שפיטר לא קיבל את הבקבוק מג’ורג’ו: פיטר שלח את מכתביו לג’ורג’ו בלי כתובת, ולג’ורג’ו לא היה איך ליצור איתו קשר. פיטר השיג את הבקבוק, כך נרמז בספר, כשהגיע לבקר בקברו של ג’ורג’ו ומצא שם את אנט טמברוני ואת הבקבוק שבו היא העמידה פרחים על קברו של האמן, עם סצנת השיא שמתרחשת אחר כך.
תודה רבה על הדיוק!