אחרי שקראתי את ספרו של צ'יגוזי אוביומה, הדייגים, והתוודעתי לכתיבתו המיוחדת, קראתי גם את ספרו An Orchestra of Minorities, שיצא לאור ב 2019.
An Orchestra of Minorities הוא מעין סיפור מודרני של של הסיפור המיתולוגי, האודיסיאה, בשילוב הסיפור הקוסמולוגי של תרבות האיגבו.
Chigozie Obioma, An Orchestra of Minorities, Abacus, Little, Brown and Company, 2019
אל הרומן The Death of Vivek Oji הגעתי דרך האינסטגרם. ראיתי המון המלצות על הספר, העטיפה הרשימה אותי ומיד הורדתי לקינדל. זהו רומן רגיש מאוד על גבולות ומרחבים, זהות ומיניות על רקע הדיקטטורה בניגריה.
Akwaeke Emezi, היא סופרת ואמנית וידאו ממוצא ניגרי. היא נולדה ב 1986 לאב ממוצא ניגרי ולאם ממוצא טמילית-הודית בניגריה, היום חיה בניו אורלינס. The Death of Vivek Oji הוא ספרה השלישי (Freshwater, רומן הביכורים שלה, יצא לאור ב 2018 ומעובד לסדרת טלויזיה, ו Pet יצא לאור לפני כשנה), ספריה זיכו אותה בפרסים רבים. אני מניחה שהביוגרפיה שלה, כמי שחיה במרחבים לימינליים, כבת להורים מעורבים, המורשת של האיגבו, והחיים בניגריה מול החיים במערב הם הבסיס לכתיבה שלה. קטעי הוידאו שלה עוסקים במטאפיזיקה של הרוח השחורה, והכתיבה, הפיסול והביצוע יוצרים טקסטים המעבדים את התגלמות האישה כישות לא אנושית, ọgbanje (מתוך האתר של Emezi), מושג שחוזר על עצמו גם ב The Death of Vivek Oji ועליו אפרט בהמשך. .
אלנה פרנטה, כבר כולם יודעים, היא לא ידועה. זהו שם עט לסופרת איטלקיה שאינה מוכנה להיחשף. אני עוקבת אחרי ספריה מאז אהבה מטרידה, ימי הנטישה. אבל ללא ספק הרומנים הנפוליטניים הם אלו שהביאו לפרסומה. אלו היו הישג ספרותי בינלאומית, שתורגמו לעשרות שפות.
פרנטה נודעה בזכות דיוקנאותיה של נשים אינטנסיביות ואינטליגנטיות כשהן מביטות בצד המכוער של החוויה הנשית: בגידה, אמהות סרבנית, הדחיפה והמשכה של חברות תחרותית. חיי השקר של המבוגרים, שמתפרסם חמש שנים אחרי הרומנים הנפוליטניים, מצדיק את ההמתנה של מעריצי פרנטה.
חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: אלון אלטרס, עורך תרגום: מנחם פרי
Elena Ferrante, The Lying Life of Adults
זה לא סוד שאני מעריצה מושבעת של אליף שאפאק והכתיבה שלה. אפילו כתבתי עבודה סמינריונית על ספריה ועל האינטרטקסטואליות בספריה, הרציתי בסמינר מגדר בלידס (אנגליה), וכמובן כתבתי המון על ספריה המורכבים: כבוד (2012 ,Honour), שלוש בנות חווה (Three Daughters of 2016, Eve), ארבעים החוקים של האהבה (2010, The Forty Rules of Love) ושוליית הארכיטקסט (2014, The Architect's Apprentice). אז מה שנותר זה להמשיך לכתוב על הספרים של הסופרת ממוצא טורקי, שהפעם לוקחת אותנו לנבכי האשפתות של איסטנבול בטורקיה.
הספר Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World, יצא לאור לאחרונה לסופרת שמותקפת תדיר על ידי ממשלת טורקיה (ואף הואשמה בהעלבת הזהות הטורקית, אך זוכתה), והוא עוסק באלימות מינית. הספר מוקדש על ידי שאפאק לנשות טורקיה ואיסטנבול. הוא היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס בוקר לשנת 2019.
Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World, Elif Shafak, Viking, 2019
10 דקות 38 שניות בעולם המוזר הזה, אליף שאפאק (טרם תורגם)
לספרים של ישי שריד צריך להתכונן נפשית. צריך להתכונן לטלטלה עמוקה, לרציונל, למסר. וגם הפעם, בספרו החדש, מנצחת, הוא מצליח לעשות זאת. וכמו תמיד, אישה היא זו שמובילה
ישי שריד, מנצחת, עם עובד, 2020
בשנת 2019 תורגמו שלושה ספרים של ג'יימס בולדווין לעברית: שני רומנים וקובץ סיפורים. זה הזמן להכיר לעומק את האיש ופועלו ואת הכתיבה חסרת הרחמים שלו.
ג'יימס בולדווין, החדר של ג'ובאני, הוצאת כתר, 2019 (1956). תרגום: עדה פלדור
ג'יימס בולדווין, ארץ אחרת, הוצאת עם עובד, 2019 (1960). תרגום: גיא הרלינג
ג'יימס בולדווין, הולכים לפגוש את האיש, הוצאת ספריית פועלים, 2019. תרגום: זהר אלמקייס ויואב רוזן
להמשיך לקרוא קריאה בג'יימס בולדווין: החדר של ג'ובאני, ארץ אחרת, הולכים לפגוש את האיש
שלג, הוא ספרה הבהחלט האחרון של הסופרת האהובה עליי, רונית מטלון. מטלון כתבה את ספריה בקפידה: כל מילה, כל משפט, כל סימבול מונח במקומו; לכל דמות מטרה, לכל עלילה מבנה מיוחד; אפילו המרחב שבו מתרחשת העלילה שבה נעות הדמויות נבחרת בקפידה. את שלג, כך נכתב גם בפרולוג וגם באפילוג, רונית מטלון התחילה לכתוב בשנת 2002. היא כתבה, הניחה, כתבה שוב והניחה, כתבה עוד טיוטא ועוד שתיים: ארבע טיוטות לרומן שלא סגור עד הסוף. הנובלה שהתפרסמה היא אחת מהטיוטות שנבחרה על ידי העורך וחברה הקרוב של מטלון, דרור משעני.
ניגשתי אל קריאתו בחרדת קודש. למעשה לקח לי זמן לגשת אליו. זהו, רונית מטלון לא תכתוב יותר. אז מה רצתה מטלון להגיד לנו בנובלה שלא השלימה?
שלג (נובלה לא גמורה מן העזבון) / רונית מטלון, הוצאת עם עובד, 2019
אם כל זה היה בבחינת מנהרת ייסורים שאלוהים אילץ אותה לזחול בתוכה, מי שתגיח מתוכה לא תהיה האישה החלשה שהיתה פעם (הממזרה מאיסנבול, 2008, עמ' 42)
מבוא
במאמר זה אני מבקשת לצאת למסע אינטרדיסציפלינרי אחרי מרחבי הקיום הנשי, האישי והתרבותי, המאפיינים את ספריה של הסופרת אליף שאפאק. את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa ) "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול[i] (2007), כבוד (2012) ו Three Daughters of Eve (2016)[ii]. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית[iii], כפי שאציג בעבודתי, שמכילה בתוכה מרחבים שונים ללא הגדרות מכריעות ומגבילות.
להמשיך לקרוא תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק
