תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק

אם כל זה היה בבחינת מנהרת ייסורים שאלוהים אילץ אותה לזחול בתוכה,

מי שתגיח מתוכה לא תהיה האישה החלשה שהיתה פעם

(הממזרה מאיסנבול, 2008, עמ' 42)

מבוא

במאמר זה אני מבקשת לצאת למסע אינטרדיסציפלינרי אחרי מרחבי הקיום הנשי, האישי והתרבותי, המאפיינים את ספריה של הסופרת אליף שאפאק. את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa )  "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול[i] (2007), כבוד (2012) ו Three Daughters of Eve (2016)[ii]. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית[iii], כפי שאציג בעבודתי, שמכילה בתוכה מרחבים שונים ללא הגדרות מכריעות ומגבילות.

להמשיך לקרוא תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק

ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה שמצוטטת כמוטו של הספר, מפיו של מקס פריש: "האם תהיו מסוגלים להבין את בני ארצכם אם רובם ינשלו אתכם יום אחד מזכויותיכם, במטרה להגן על זכויותיכם?"

שאלה קשה, כמה שלא הפכתי בה לא הצלחתי לענות עליה. גם כשסיימתי את הספר. וגם אחרי ששאלתי את עצמי את השאלה, שכמעט מובנת מאליה: מה תעשו אם יום אחד מישהו ירצה לבנות מסגד במקומו של בית הכנסת במקום מגוריכם?

לא משנה כמה ליברליים תהיו, לא משנה כמה אנושיים ולא גזעניים תהיו, כמה חסרי דעות קדומות אתם – בואו נהיה כנים בינינו לבין עצמנו: האם באמת ובתמים, עמוק בתוך ליבכם, אתכם מוכנים שהמורשת שלכם תמחק לטובת מורשת אחרת?

מודה. קשה לי לענות על השאלה הזו.

בכך עוסק הספר הנפלא של עאישה מאליק, ארצנו הירוקה והנעימה. כותרת אירונית. ולא רק. האם "ארצנו" היא באמת ארצנו – של כולנו? והאם ארצנו היא הבית שלנו? מה זה בכלל בית?

ארצנו הירוקה והנעימה, עאישה מאליק, הוצאת ידיעות ספרים. תרגום: תומר בן אהרון

להמשיך לקרוא ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק