תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
אי אפשר להימנע מהרגשת הכאב. קשוע כותב מדם ליבו ולכן מצליח להעביר גם לקורא את התחושות שלו כ"מוכפף", את תחושת ההשפלה, הפחד הזרות של להיות בצד השני. כדאי וראוי שכולנו נקרא את הספר הזה, כדי שנבין, שנלמד, שלא ננעץ את דגלנו הפאלי, שנפסיק להפלות על רקע גזעי, מיני, עדתי. "שלא נשתגע"!
סלמאן רושדי משתמש בדמויות ומושגים מן האיסלאם ומן הפילוסופיה כדי לעורר באדם מחשבות אודות הקונפליקטים המרכזיים בעולם: בחירה חופשית וסבל, רצון חופשי ודטרמיניזם, רציונל ואמונה, סיבה ותוצאה. ומעל הכל תפקידה של הדת בעולמנו. כל זאת נכתב באופן עליז, משעשע, בביקורת סאטירית ומושחזת
ברומן אשת הפיראט היהודי, שיינפלד מכביר ונכנס לפרטי הפרטים של דיני כשרות, דיני שחיטה, אביונה, עונתה, אימהות, ניאוף, בגידה. תוך כך הוא מנגיש את היהדות, בדמותו של הרב, מול שאלת השאלות: משכב זכר. האם היהדות אוסרת, ומתוך איזה תוקף, משכב זכר?
ג'וליאן בארנס משתמש במשחקי מילים, הומור שחור, ציניות, כמו מוטיבים שחוזרים על עצמם, כשבתחילה הם רציניים וכואבים ואחרי שימוש חוזר הם הופכים להומור שחור. הכתיבה מינימליסטית, אך דוקרת ופוגעת, מכילה חיים שלמים, אהבות, ילדים, מוות, ספרים, סופרים, משטר דיקטטורי של סטאלין בברית המועצות ומעל הכל – מוזיקה!
זהו ספר מורכב, הרבה יותר מהספר המתח/המסע שמתגלה בקריאה שטחית, כתוב היטב ותוהה האם קריאה בספר יכולה להוביל בנאדם למסע בלתי צפוי או למעקב. זהו אינו ספר מסעות הרפתקני סתמי של פילולוג שמאס בחייו אלא מסע כחיפוש, מהות החיים, מהות המפגשים עם אנשים אחרים וכיצד הם משפיעים על החיים, כיצד החוויות משתלטות על חיינו וכיצד הן יכולות להיות שבירות.
הרמנס כותב ספר מסע, גיאולוגי, הישרדותי, ספר על סטודנט שמחפש דרך לפרוץ קדימה חדור תהילה. ספר שכתוב, כאמור, בקלילות ובהומור ציני.
זהו ספר גאוני, גדוש בפרטים ותיאורים שמביאים בפני הקורא ולמי שלא מכיר את הקונפליקטים בטורקיה על סף המודרניות. העלילה מתרחשת בשנות התשעים המוקדמות
אל גן העדן נפרש על פני מאתיים שנה בהיסטוריה, כטרילוגיה: שלוש נובלות שמקושרות ביניהן, כל אחת מתרכזת במאה אחרת: 1893 המתרחשת בניו יורק, 1993, שחלקו מתרחש בניו יורק עובר להוואי וחוזר לניו יורק ו 2093 שמתרחש באיזור 8 בניו יורק, לאחר שנחלקה לאיזורים בשל מגיפות החוזרות על עצמן.
הגטו הפנימי, הוא זוית נוספת של השואה: של אלו שהצליחו לברוח לפני שהכל קרה ולהשאיר מאחור את משפחותיהם בלי יכולת להציל אותם והאשמה המלווה אותם בעקבות זאת
גם בעוד שעה אחת חוזר מחפוז אל שכונת אל עבאסייה, פרבר בפאתי קהיר, כמקור לשינויים פוליטיים, חברתיים ומשפחתיים, אל אובדן התמימות, המשפחה, החמולה, הכלכלה, וכמו שכתבתי על בית הקפה שלנו – זהו שיר קינה על מצרים שהייתה ולא תשוב.