תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
זהו ספר מורכב, הרבה יותר מהספר המתח/המסע שמתגלה בקריאה שטחית, כתוב היטב ותוהה האם קריאה בספר יכולה להוביל בנאדם למסע בלתי צפוי או למעקב. זהו אינו ספר מסעות הרפתקני סתמי של פילולוג שמאס בחייו אלא מסע כחיפוש, מהות החיים, מהות המפגשים עם אנשים אחרים וכיצד הם משפיעים על החיים, כיצד החוויות משתלטות על חיינו וכיצד הן יכולות להיות שבירות.
הרמנס כותב ספר מסע, גיאולוגי, הישרדותי, ספר על סטודנט שמחפש דרך לפרוץ קדימה חדור תהילה. ספר שכתוב, כאמור, בקלילות ובהומור ציני.
הגטו הפנימי, הוא זוית נוספת של השואה: של אלו שהצליחו לברוח לפני שהכל קרה ולהשאיר מאחור את משפחותיהם בלי יכולת להציל אותם והאשמה המלווה אותם בעקבות זאת
גם בעוד שעה אחת חוזר מחפוז אל שכונת אל עבאסייה, פרבר בפאתי קהיר, כמקור לשינויים פוליטיים, חברתיים ומשפחתיים, אל אובדן התמימות, המשפחה, החמולה, הכלכלה, וכמו שכתבתי על בית הקפה שלנו – זהו שיר קינה על מצרים שהייתה ולא תשוב.
הרומן הרביעי של שרה הול, בוחן את חייהם של ארבעה אמנים, המופיעים בפרקים שונים עם מצבים סיפוריים ותקופות זמן משלהם, במיזוג אינטליגנטי של אמנות, מרחב, חלל וזמן, ארוס וטנטוס.
עלילת הספר מתפרשת על פני שלוש יבשות. איפֵמֵלוּ ואוֹבּינזֶה, תלמידי תיכון בלאגוס, מתאהבים. איפמלו — יפה ובוטחת בעצמה — נוסעת ללמוד באמריקה. היא חווה מפלות וניצחונות, מוצאת ומאבדת מערכות יחסים וקשרי ידידות, ולאורך כל אותה תקופה רובץ עליה עולו של משהו שמעולם לא חשבה עליו במולדתה: גזע
34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.
ספרו של תומס סוואג', כוחו של הכלב, יצא לאור לראשונה בשנת 1967. זהו סיפורם של שני אחים בשנות העשרים של המאה שעברה, שמתאר את מערכת היחסים המורכבת ביניהם על רקע ערבות סולט לייק סיטי, יוטה, שבארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה
נגיב מחפוז מתמקד בספרו בית הקפה שלנו בשכונת אל עבאסייה, שכונה בלב קהיר שעברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה של קיומה, כמקום המסמל גם את השינויים שחלים במצרים בכללה. מחפוז מתאר את החלק המזרחי, שבו קיימים ארמונות דמויי מבצרים שמאפיינים את מצרים הישנה, ואילו החלק המערבי הוא החלק המודרני, שהם בונים בתים חדשים, ואותו חוצה רכבת חשמלית
לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.