הוצאת תשע נשמות

שם הספר באנגלית The Cook נושא דו משמעות: טבח או בישול. כך שהוא יכול להתייחס גם לקונרד הטבח, גם לסופר כטבח וגם כתבשיל מיוחד שהטבח ו/או הסופר רוקמים לקורא הסקרן. הסיפור מחולק לשישה חלקים, כמו ארוחת ערב מלאה ומכובדת הכוללות אפריטיף ודיז'סטיף, כאילו הסופר עצמו הכין לנו ארוחת מטעמים מיוחדת מאוד על כל חלקיה, ארוחה המקבלת במהלכה תפנית, כמו שליטה של תבלין שמחזק או משפיע על הטעם, שצריך להשתמש בו בכמות המדויקת כמעדן כדי לשבח או לשנות טעם אחר, ששימוש יתר יגרום לדחייה ואילו שימוש מופחת בו יגרום לאוכל להיות תפל.

כל זאת כתוב באירוניה, סוריאליזם פרוידיאני אך גם ביקורת צורבת כנגד הרודנות ששלטה בארגנטינה זמן רב. גם שמו של בסואלדו המפוצל – גם הסופר (שכתב רק ספר אחד שלא פורסם) וגם הפסיכואנלטיקאי אולי מבטאים את הצד השפוי והלא שפוי של האינדיבידואל ושל המדינה הרודנית. ואולי לא בכדי משלב ריקרדו סטרפאסה את ארגנטינה וסין באותה "בדיחה", אולי בכל זאת יש דמיון בין סין – בתקופה של מאו לארגנטינה של חורחה רפאל וידלה – אופן ההשתלטות על המדינה, חובת החברות במפלגה, ההרג ההמוני כלפי מי שהתנגד והרדיפה אחריו.

הזדמנות הוא ספר אבסורדי, רצוף מקרים חסרי סדר ליניארי. זהו ספר מתעתע, שהקורא מנסה לא רק לעקוב אחר רצף הסצנות שהגיבור מוליך אותנו בהם, אלא להבין מה נכון ומה לא נכון. קצ'אז'יאן מגחיך את הניסיון של הגיבור לכתיבת ספר לעזרה עצמית להבנת משמעות הקיום, כי אין צורך בזה. הצורך היחידי הוא החיים עצמם.

אומברטו אקו מסיים את מאמרו הפשיזם הנצחי במילים אלו: "עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שמשמעותן של המילים האלו לא תישכח שוב. הקדם-פשיזם עודו עמנו, לעיתים בכסות של תרבות … הקדם פשיזם עלול לחזור באיצטלה תמימה ביותר" (שם, עמ' 39)

(בצילום: רחוב בפראג. מירב גולן) חברתי הבלוגרית רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות, פרסמה השבוע פוסט שגרם לי להרהר על שיטוטים במרחב בכלל ובעיר בפרט.