חשבתי שטיולים בזמן קורונה זה מסע מורכב מביורוקרטיה מתישה, ועדיף להישאר בארץ ולא להסתבך במילוי טפסים אינסופיים ובטח לא להידבק. אבל השנתיים האחרונות, שנתיים של מגיפה הפושה בכל העולם, היו מפרכות ולא רק במובן הפיזי של המילה. אני מניחה שאנשים רבים עברו משהו בתקופה הזו, איזשהו חשבון נפש, סיכום או כל דבר שגרם להם לשינוי בתפיסה. איזושהי תפיסה.
אחד מהדברים שאני חשבתי עליהם היה מושג הזמן. בעקבות קורס אקדמי שבדיוק למדתי בו, נגעתי בנושא הזה דרך ספרו של לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. זמן הוא מושג חמקמק: מי המציא אותו? בשביל מה? מתי בכלל הומצא השעון ולמה? מה זה בכלל זמן? ולמה אנחנו בכלל רודפים אחריו?
ללא ספק ימי המגפה האטו את הקצב, גרמו לנו לחשוב מחשבות על עצמנו ועל העולם, והזמן המפרך הזה, של סגרים, מחלות, חיסונים, ועוד מושגים שחשבתי שלא נשמע יותר דורשים חופשה מהעיסוק המתמיד הזה. זה מסקרן איך במדינות אחרות מתמודדים עם אותו מצב. ולכמה זמן אנחנו הולכים להישאר עם הדבר הזה – קורונה.
