יהדות

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת על טיול, מסע או משלחת לחוץ לארץ. טיול כזה, של קבוצה מאורגנת, מהווה פרוצדורה וביורוקרטיה נרחבת, כמו גם אוסף של אנשים שלא מכירים אחד את השני, שהחיבור ביניהם יכול להיות פורה או נפיץ. באופן אישי אני יכולה להעיד שנהניתי מהחיבור של חבריי למשלחת

הרובע הקטן הוא רובע ילדותה, זיכרונותיה ואהבותיה הישנות והגעגועים ואילו הרובע בעג'מי הוא הולדתה השנייה, המקום בו היא מגדלת את ילדיה והמקום בו היא מתה

ניכר שבק בקיאה היטב במנהגים היהודיים, בחגים, הדלקת נרות, הסיפור מהול בפסוקים מהתנ"ך, ופיאוני אפילו מודעת לשמותיו הרבים של האל של היהודים. בספריה נוכל למצוא קווים מקבילים שמעידים על כתיבתה המיוחדת: בסיפוריה המקום הוא סין או מרחבי אסיה, הזמן הוא תמיד סיפור היסטורי,

ברומן אשת הפיראט היהודי, שיינפלד מכביר ונכנס לפרטי הפרטים של דיני כשרות, דיני שחיטה, אביונה, עונתה, אימהות, ניאוף, בגידה. תוך כך הוא מנגיש את היהדות, בדמותו של הרב, מול שאלת השאלות: משכב זכר. האם היהדות אוסרת, ומתוך איזה תוקף, משכב זכר?

גם אם בכל ספר שלו יש איזשהו מימד כזה או אחר של אוטוביוגרפיה הרי שהמצאת הבדידות ויומן חורף הם אוטוביוגרפיות בכל מובן אפשרי, סיפורים אישיים על רקע חייהם ומותם של האנשים הקרובים אל אוסטר, אלו שממשיכים לחיות, חייו-שלו שהוא חרד לקיצם

ביער אפל יוצאות שתי דמויות, גבר ואישה, למסע מארצות הברית אל ישראל. ניקול קראוס בוחנת את המסע של כל אחת מהדמויות במסלול היהודי, יהודי-אמריקאי, ישראלי, פמיניסטי ואולי היברידי

המיועד הוא סיפור חניכה יפהפה שנוגע בהתנגשויות רבות, תוך שימוש במושג Zwischenmensch: בין חברויות, בין הוריות, בין דתיות, וכמובן בין מסורת למודרניות.

הגטו הפנימי, הוא זוית נוספת של השואה: של אלו שהצליחו לברוח לפני שהכל קרה ולהשאיר מאחור את משפחותיהם בלי יכולת להציל אותם והאשמה המלווה אותם בעקבות זאת