מרחב

הרנן דיאז מצליח במרחבים לגולל סיפור התבגרות אכזרי, עצוב אבל גם רך שאולי מזכיר כל כך הרבה דברים, אבל לא דומה לשומדבר. והתוצאה היא דיוקן של אדם בעולם המשתנה במהירות.

במאמר זה אדון בהיבטים פוסטקולוניאלים בפרק הראשון של ספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים. הוא מאגד בתוכו לא רק את תפיסת האחר – כיצד אנחנו כישראלים, כובשים, רואים את הצד השני אלא כיצד "האחר", הנכבש, רואה אותנו הישראלים.

קראסקו מתאר תיאורים נטורליסטים וריאליסטיים של הטבע, של האדמה היבשה, של השמש הקופחת, של הרעב והבצורת, של בריחה והישרדות. לדמויות בנאראטיב אין שם, המקום והזמן אינם ידועים

ניכר שבק בקיאה היטב במנהגים היהודיים, בחגים, הדלקת נרות, הסיפור מהול בפסוקים מהתנ"ך, ופיאוני אפילו מודעת לשמותיו הרבים של האל של היהודים. בספריה נוכל למצוא קווים מקבילים שמעידים על כתיבתה המיוחדת: בסיפוריה המקום הוא סין או מרחבי אסיה, הזמן הוא תמיד סיפור היסטורי,

עלילת הסרט, אם אפשר לקרוא לכך עלילה, מתרחשת עם עלייתו של הגיבור למכוניתו, המשוכללת מאוד כדי שהשחקן יוכל לנהל את ענייניו בתוך המכונית בלי שהשיחות תפרענה לנהיגתו

קיימת אגדה שקיימת אבן מיוחדת שהיא זאת ש"סופגת" את הסודות של האנשים, בפניה מתנים את כל הצרות, הייסורים, המכאובים, המצוקות. האבן מאזינה סופגת וסופגת עד שהיא מתפוצצת. זו אבן הסבלנות

עיר פתוחה מאגד בחובו תיאוריות פילוסופיות נרחבות. מסעותיו של ג'וליוס ברחובות מנהטן כאינדיבידואליסט וגילוייו מאירים את עינינו המטיילים עימו וצופים כמו בסרט נע, חווים את חוויותיו מסיקים את מסקנותיו וחושבים את מחשבותיו. זהו סיפור מסע מצולם במילים של מהגר ניגרי בודד בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכן, יש בזה טעם לפגם