תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
צוקורו טאזאקי הוא סיפור על התבגרות, על נעורים, על האכזריות שבהתבגרות ושל הנעורים, סיפור על התחקות אחר העבר פתיחה וסגירתם של מעגלים, סיפור על אנשים שפוגשים בדרך כמו בתחנת רכבת: חלקם עוברים וחולפים, חלקם חוזרים, חלקם עוזרים להגיע למקומות אחרים, חלקם עם משא וחלקם בלי, תחנות רכבת עצמן שאיתן מגיעים למקומות אחרים, מקומות שלא הכרנו, שאנחנו רוצים להכיר שאנחנו חייבים להכיר.
האגם עוסק במיסטיקה, פנטזיה, רוחות רפאים, דימיון ומציאות הנפגשים לקראת סופה של העלילה, עם חיבור כל הקצוות וכל השאלות באו על פתרונן. הפשטות שבכתיבה, המינימליזם הם סוד קסמה של בננה יושימוטו והם סוחפים. גם סיפור אהבה אפשר לכתוב כל כך קצר, קולע, חם ואנושי.
באיזשהו מקום קראתי שיושימוטו כותבת תמיד על שני נושאים עיקריים המלווים את יצירה: הייאוש של יפנים צעירים מהחיים המודרניים והדרך שבה ניסיון מר משפיע על דרך חיים. גם בספר זה, הציפורים, בננה יושימוטו מפגישה שני צעירים יפנים, מהגרים מארצות הברית, שמנסים להרגיש את החום והאנושיות של החיים המודרניים, מנסים להרגיש שייכים ומנסים לחיות
רוב ספריו של ג'ואניצ'ירו טניזאקי עוסקים בדינמיקה ביחסים המשפחתיים בשינויים המהירים שהתרחשו ביפן בתחילת שנות ה-20, שינויים והתנגשויות בין-תרבותיים: בין יפן המסורתית לבין "דליפת" התרבות המערבית לחיי החברה היפנית
זיכרונותיו של חתול נודד עוסק באותן תכונות אנושיות לא פשוטות כמו חברות, נאמנות ואפילו הקרבה, לא רק מצד ננה החתול, אלא גם מסאטורו ועוד דמויות ברומן. למרות הסוף העצוב לכאורה, זהו ספר חיובי מכיוון שהוא מרמז על המשכיות על פני ארעיות.
כל ספר חדש של מורקמי הוא חוויה חושית עוצמתית. כל פעם הוא גורם לי להתחיל מסע משל עצמי, מעין דין וחשבון עצמי, מסע אל התודעה, אל המודע ואל הלא מודע, אל השטח ולפני השטח, ולגרום לי לא לשכוח אפעם: כלום זה לא סתם. לכל דבר יש משמעות. שומדבר לא נתון למקרה.