אוהד חמו / פני השטח הפלסטינים: מבט מבפנים

את הספר פני השטח סיימתי לקרוא בסיומה של שנת תש"פ יום אחרי חתימת ההסכם ההיסטורי עם איחוד האמירויות. במוקטעה לא ממש ששו, בלשון המעטה: שני יירוטי רקטות לעבר ישראל העבירו את המסר.

באוגוסט, עם פרסום התוויית ההסכם, צייץ אוהד חמו בטוויטר: "ההסכם עם האמירויות עבור הפלסטינים הוא כמו הפיצוץ בביירות עבור הלבנונים: מגה פיגוע שמדגיש רשלנות פושעת. הקונספציה שלפיה נורמליזציה עם העולם הערבי עוברת דרך רמאללה קרסה" (אוגוסט, טוויטר)

אבל, כפי שמתחוור בפני השטח, לא הכל כל כך דיכוטומי. כפי שחמו מציין: המציאות המורכבת שוברת סטיגמות ובעיקר מפתיעה מאוד.

פני השטח, הפלסטינים: מבט מבפנים, כתר, 2020

Different Territories, Ohad Hemo

להמשיך לקרוא אוהד חמו / פני השטח הפלסטינים: מבט מבפנים

 להתראות פליני / רירי סילביה מנור

לא, זאת לא מסה על סרטיו של במאי הקולנוע המיתולוגי, פרדריקו פליני, זוהי אוטוביוגרפיה של רופאת עיניים (עטורת פרסים) וכותבת (משוררת, מתרגמת וסופרת), פרופסור רירי סילביה מנור, הנעה בין שתי ארצות, רומניה וישראל, ישראל ורומניה. רירי סילביה מנור חזרה אל רומניה, ארץ הולדתה, אחרי שלושים שנה ומיהרה להביט בפח האשפה בחצר הבניין בו גרה כילדה. הזבל הניב יהלומים – מוטיב חוזר וחשוב בספרה ובחייה (וגם מיתוס אוניברסלי בתרבויות רבות).

מאת: אורנה ליברמן

 להתראות פליני / רירי סילביה מנור, הוצאת פרדס, 2020

להמשיך לקרוא  להתראות פליני / רירי סילביה מנור

היTרבות – תכנית מספר 34

היום במגזין היTרבות אני ממליצה על מנצחת של ישי שריד, אמנות השמחה של גוליארדה ספיינצה, הדיוואן של ג'לאל א-דין רומי, וילדת השלג של אייויי אייווין

להאזנה:

להמשיך לקרוא היTרבות – תכנית מספר 34

מר ואלכה / גדעון הרן

מאת: אורנה ליברמן

הרומן הקצר "מר ואלכה" של גדעון הרן הוא השלישי בטרילוגיה, אחרי "מר עכבר" ו-"מר למפל". כל אחד מהרומנים ניתן לקריאה כיחידה עצמאית, אף על פי שמר עכבר ומר למפל נוכחים כדמויות חשובות בביוגרפיה של מר ואלכה.

גדעון הרן, מר ואלכה, פרדס, 2020

להמשיך לקרוא מר ואלכה / גדעון הרן

שלג / רונית מטלון

שלג, הוא ספרה הבהחלט האחרון של הסופרת האהובה עליי, רונית מטלון. מטלון כתבה את ספריה בקפידה: כל מילה, כל משפט, כל סימבול מונח במקומו; לכל דמות מטרה, לכל עלילה מבנה מיוחד;  אפילו המרחב שבו מתרחשת העלילה שבה נעות הדמויות נבחרת בקפידה. את שלג, כך נכתב גם בפרולוג וגם באפילוג, רונית מטלון התחילה לכתוב בשנת 2002. היא כתבה, הניחה, כתבה שוב והניחה, כתבה עוד טיוטא ועוד שתיים: ארבע טיוטות לרומן שלא סגור עד הסוף. הנובלה שהתפרסמה היא אחת מהטיוטות שנבחרה על ידי העורך וחברה הקרוב של מטלון, דרור משעני.

ניגשתי אל קריאתו בחרדת קודש. למעשה לקח לי זמן לגשת אליו. זהו, רונית מטלון לא תכתוב יותר. אז מה רצתה מטלון להגיד לנו בנובלה שלא השלימה?

שלג (נובלה לא גמורה מן העזבון) / רונית מטלון, הוצאת עם עובד, 2019

להמשיך לקרוא שלג / רונית מטלון

כשנגמרו לה המילים / חנה קלדרון

מאת: אורנה ליברמן

רות תלפיות, יקית, פוליגלוטית, מלומנית, אשת תרבות וספרות, בשלנית מעולה, אישה פעלתנית ודעתנית, בעלת אמצעים, מצליחנית, לקתה בשבץ קצת לפני יום הולדתה השמונים. ההתקף השאיר אותה צלולה לחלוטין אך נטולת כושר דיבור ראוי. רות מתבטאת בתנועות ובהעוויות ומתקשה לכתוב ולקרוא. שנתיים לאחר מכן עשתה נסיון התאבדות שלא צלח. ילדיה עומדים בפני סוגיית המתת חסד כיוון שרות דורשת מהם לסייע לה להסתלק מן העולם.

כשנגמרו לה המילים/ חנה קלדרון, הוצאה עצמית. 2019

להמשיך לקרוא כשנגמרו לה המילים / חנה קלדרון

אמזלג / יוסי סוכרי

ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.

זוהי מסה פילוסופית מבריקה, יצירה בשלה ובוגרת של סופר שהוא בעצם פילוסוף. אמזלג הוא מסוג הספרים שחיכיתי לקרוא בעברית ובישראל.

אמזלג, יוסי סוכרי, עם עובד, 2019

להמשיך לקרוא אמזלג / יוסי סוכרי

וירג'יניה / דבורה נגבי

בשנת 1988 פורסמה הביוגרפיה הראשונה על וירג'יניה וולף, על ידי האחיין שלה, קוונטין בל. זו ביוגרפיה המתארת לפרטי פרטים את חייה של וירג'יניה וולף, אישה מהפכנית שהתוותה לסופרות רבות את דרכי כתיבתן במאה העשרים. פורסמו גם פרקי יומן של האישה החשובה הזו, אבל לפנינו ביוגרפיה מסוג אחר: רומן ביוגרפי, שנכתב על ידי העורכת והיוצרת דבורה נגבי.

וירג'יניה, דבורה נגבי, עם עובד, 2019

להמשיך לקרוא וירג'יניה / דבורה נגבי

דויד גרוסמן / אתי החיים משחק הרבה

שמעתי מהרבה מחבריי שהם מאוכזבים מספרו החדש של דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה. הסיבה העיקרית לאכזבה נבעה מכך שהדיבר בספר הוא אינו דויד גרוסמן, ספר שאינו אופייני לו, אין בו את הרבדים העמוקים שאנחנו רגילים בו, ועוד טרוניות..

בכל זאת קראתי את הספר וביני לביני החלטתי: זה בהחלט קולו וכתיבתו של דויד גרוסמן. אמנם אין בו את העומקים והרבדים שגורמים לקורא שלו לקרוא לאט, להבין, לעצור, לחשוב ולהרגיש. אבל הספר הזה, אתי החיים משחק הרבה, הוא ספר עוצמתי כשלעצמו, מרגש וסוחף ובעל ערך מוסף: הוא מספר לנו לא רק על נשים – שזה מושא ספריו של דויד גרוסמן – על המורכבות שבין נשות משפחה חזקות ועוצמתיות ואבא אחד שהוא לב אחד גדול. הוא מספר סיפור שעוד לא סיפרו לנו: השואה כפי שקרתה בסרביה-קרואטיה.

וכן, הקורא נסחף לכל דמות ודמות, כועס, חומל, מחבק, מתאכזב, מתרצה והכל חוזר חלילה.

דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה, הקיבוץ המאוחד, 2019

להמשיך לקרוא דויד גרוסמן / אתי החיים משחק הרבה

לימסול / ישי שריד

בספרו של ישי שריד לימסול, 2009, רוב הגיבורים הם גברים. מלבד אישה אחת ששמה דפנה. שמו של הגיבור הראשי אינו ידוע, אבל הוא יכול להיות כל אחד. הגיבור, הדמות הראשית, הוא חוקר בשב"כ עצורים בטחוניים, הוא נשוי ויש לו ילד.

אני תוהה אם חוקר השב"כ הוא הדמות הראשית, למרות שהוא טומן בחובו את מרכז הספר – יחסי אבות ובנים, מכיוון שדמותה של דפנה היא המניעה את העלילה.

ישי שריד לימסול, 2009, הוצאת עם עובד

להמשיך לקרוא לימסול / ישי שריד