ספרות ישראלית

במאמר זה אדון בהיבטים פוסטקולוניאלים בפרק הראשון של ספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים. הוא מאגד בתוכו לא רק את תפיסת האחר – כיצד אנחנו כישראלים, כובשים, רואים את הצד השני אלא כיצד "האחר", הנכבש, רואה אותנו הישראלים.

הרובע הקטן הוא רובע ילדותה, זיכרונותיה ואהבותיה הישנות והגעגועים ואילו הרובע בעג'מי הוא הולדתה השנייה, המקום בו היא מגדלת את ילדיה והמקום בו היא מתה

גם מבחינה טכנית ובניית הסיפור יש קו רציף משותף בין הנובלות: הנובלות כולן כתובות בהווה, אך הפגיעה, הנטישה, האשמה, מחזירה כל אחת מהדמויות אחורה בזמן, כך שהנובלות נעות אחורה ולהווה כל הזמן.

ברישום מדוייק להפליא, הן של נופי פולין, נופי הזיכרון בעבר ורישומי הנפש בהווה ובעבר ובכתיבה מדוייקת, מספר לנו אורלב על מערכות יחסים, מורכבות המשפחה, בין אב לאם ובין אם לבנה, על דור שני למלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של פרטיזן שבוחר לחיות את חייו איך שהוא רוצה, אך בעיקר, כאמור על אבות ובנים

בדרכה הרציונאלית יודעת עינהר לעורר חשקים, להעביר תסכולים ולפגוע באופן כזה שמשאיר תמיהה בקורא. עינהר גם מאפשרת לקורא אינטרפרטציה אישית וחשיבה עצמאית. היא בהחלט מאתגרת את הקורא שלה

בין כל הדמויות הללו יש חוט הנרקם בעדינות רבה וברקמה מיומנת הם נשזרים זה בזה, הרקמה הזאת מתבהרת אט אט עד סופו של הספר, סוף שאני מציעה לכם לקחת לאט ובנשימה סדורה, כי טל ניצן הולכת לפגוע איפה שהכי כואב. היא בוחרת את דמויותיה ומעניקה להם נפח ומימד פסיכולוגי ונוירוטי, מטפלת בדמויות באהבה אמיתית, ומניעה אותן בשליטה קלילה

הו ספר נהדר וקריא, אולי בשביל המציצנות שהקורא אוהב כל כך, אם לחייהם של החיים בהתנחלות ואם לנפשו המיוסרת של יואב. אבל בעיקר זהו ספר שבשבילי הוא חווית קריאה ולו בשל השפה הנהדרת, העדינה והפיוטית שבה כותב יונתן ברג

לעלילה אין זמן ומקום ממשי, לדמויות יש שמות אך מעבר זה איננו יודעים על מקום וזמן ההתרחשות, מה שמגביר את התחושה שזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום – עדיין אין אנו סובלניים וסבלניים כלפי בעלי נכויות. מושון כותבת במשפטים ארוכים מאוד, מה שעלול להיות לו אפקט מכביד, מעייף ומעצים את תחושת הניכור והאבל בו שרויה הדמות

אי אפשר להימנע מהרגשת הכאב. קשוע כותב מדם ליבו ולכן מצליח להעביר גם לקורא את התחושות שלו כ"מוכפף", את תחושת ההשפלה, הפחד הזרות של להיות בצד השני. כדאי וראוי שכולנו נקרא את הספר הזה, כדי שנבין, שנלמד, שלא ננעץ את דגלנו הפאלי, שנפסיק להפלות על רקע גזעי, מיני, עדתי. "שלא נשתגע"!

זהו ספר מפתיע מהרבה מובנים, הוא נשכני אך מלא חמלה, הוא צבאי אך אינדיבידואלי, והוא מאוד מאוד מגדרי. זהו ספר אפיקורסי שמטמא ומנתץ את האשליה הטהרנית-הגברית-צבאית-ישראלית.