בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

הקריאה בספרו של טא-נהסי קואטס בין העולם וביני דורשת חשיבה רציונלית מעמיקה אך גם מכאיבה את הנפש. טוב עשו הוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה קטנה וחשובה – אדום דק, שתרגמו את הספר החשוב הזה. הספר בין העולם וביני חשוב מכמה בחינות: ראשית, הוא ממלא ואקום אידיאולוגי הגותי לגבי האדם השחור והגוף השחור ומקומו בתרבות ובחברה. שנית, הוא מנכיח את קיומו של קולוניאליזם בעולם פוסט קולוניאליזם, ובכך את בעיית הגזע והגזענות שלא נעלמת ואולי אף מתרחבת. שלישית, הוא חוזר לבעיית הגוף השחור של פרנץ פאנון. ובכך ההכרה כי הגוף האנושי אינו רק נתון ביולוגי אלא גם תוצר חברתי-תרבותי והיסטורי. רביעית, הוא מעלה בעיה מורכבת יותר: היכולת של הורה שחור להגן על בנו (השחור). כשאתם קוראים את הספר הזה, נסו לקרוא אותו בעיניים של "שחור", "מזרחי", "פלשתיני" או אפילו בעיני אישה.

את הספר תרגמה בשום שכל, זהר אלמקייס, שלקחה לעצמה לא רק את עבודת התרגום, אלא גם את עבודת הביאור, ופתיחה נהדרת של "לפני הספר". כל תרגום נוסף של טא-נהסי קואטס – הרי זה מבורך.

בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. תרגום: זהר אלמקייס

להמשיך לקרוא בין העולם וביני / טא-נהסי קואטס

יער אפל / ניקול קראוס

אחד הספרים המבריקים שקראתי לאחרונה. אחרי תולדות האהבה שקראתי די מזמן, מגיע יער אפל שהוא כולו פילוסופיה, דת, ישראליות, זמן, מרחב, קפקא ומטמורפוזה. הספר יצא לאור באנגלית ב 2017, ובישראל מיהרו לתרגם ולא בכדי. הספר עוסק גם בקו המרחבי שבין תל אביב לניו יורק, ותרגום מופתי של שאול לוין. מודה שהספר למיטיבי לכת (קריאה) כמעט-בלבד..

אתחיל מהסוף. באפילוג של ספרה החדש יער אפל מסבירה הסופרת, ניקול קראוס את שם הספר: "שם הספר לקוח מהשורות הבאות משל דנטה, שצוטטו באוזני לפני כמה שנים בנסיעה ארוכה לירושלים: 'באמצע הנתיב של חיינו מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה, כי דרך הישר אבד ואיננו'". לאחר קריאת הספר, הקורא יוצא מבולבל. למעשה אין הוא מבין אם הסיפור אמת או שקר הוא, בדייה, פנטזיה או מסיטיפקציה. אחת הסיבות, שבהמשך להסברה, מפנה ניקול קראוס הודעה לאליעזר פרידמן (אחת הדמויות בספר או שמא דמות אמיתית?) ומודיעה לו שהיא פוטרת אותו מאחריות ואם ירצה אי פעם לדבר איתה – יודע הוא היכן למצוא אותה..

יער אפל, ניקול קראוס, הוצאת כנרת זמורה, 2017. תרגום: שאול לוין

להמשיך לקרוא יער אפל / ניקול קראוס

סולה / טוני מוריסון

סולה יצא לאור בשנת 1973. זהו ספרה השני של הסופרת זוכת פרס נובל לספרות (בשנת 1993) טוני מוריסון, שיצא אחרי העין הכי כחולה, בשנת 1970. אני קוראת אותה לראשונה עכשיו.

הערה אנקדוטלית: בשלוש השנים האחרונות, יוצא לי, בלי משים, שאני כותבת על אחד מספריה של טוני מוריסון ביום הולדת שחל בשמונה עשר לפברואר. השנה, שוב בלי משים, באותו תאריך נטלתי לידיי את ספרה סולה והתחלתי לקרוא בו. היום, שבוע אחרי יום הולדתה אני כותבת את הרשימה.

הספר מספר את סיפורן של נל וסולה, שתי חברות ממשפחות שונות, בעיירה קטנה באוהיו (מדינת הולדתה של טוני מוריסון). קראתי את הספר בשפת המקור, ו "תחתית", שמה או כינוייה של העיירה כתוב כך: Bottom. היא נקראת כך כיוון שעבד שחור רצה לקבל את שחרורו וביקש לעצמו את האדמה השייכת לאיכר שלמענו עבד. האיכר נתן לו את האדמה והעבד לא הבין למה הוא נותן לו את ה bottom. האיכר ניסה לסבר את אזניו ואמר לו שהאדמה הזו פורה ועשירה מספיק.שמה האמיתי: מדליון.

להמשיך לקרוא סולה / טוני מוריסון

פקעת של סודות / אליאס חורי

סדרת מכתוב היא סדרת ספרים מהוצאת מכון ון ליר בירושלים, המביאה לקדמת הבמה ספרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה. את הספר פקעת של סודות תרגם יהודה שנהב-שהרבני, שתרגם את שני ספריו האחרונים של אליאס ח'ורי ועליהם גם כתבתי: פנים לבנות ומסעו של גאנדי הקטן. וכמו שכתבתי אז, אכתוב גם כאן: זה לא מובן מאליו שספריו של אליאס ח'ורי מתורגמים לעברית בשל דעותיו הפרו-פלסטינית, אך יהודה שנהב-שהרבני עושה עבודה מופלאה ורהוטה, מצליח להעביר את ההומור המיוחד ואת הכתיבה המורכבת של ח'ורי. הספר יצא לאור במקור בשנת 1994 אך לעברית הוא מתורגם רק עכשיו, 2017.

כמו בספר מסעו של גאנדי הקטן, גם בספר זה, פקעת של סודות, הגיבורה הראשית היא אישה, הפעם שמה נורמה, ספק יצאנית שלא יודעת במי לבחור משני מאהביה, או שיודעת אך בוחרת לתעתע בשניהם. ומכיוון שגם בספרו הקודם אליס הייתה מעין נמשל לביירות, כדאי לבדוק האם גם בספר זה, פקעת של סודות, נורמה היא נמשל לביירות, לבלבול, לכיבושים הרבים שעברה, להרס לכאב ולשיגעון.

להמשיך לקרוא פקעת של סודות / אליאס חורי

חיים שלמים / רוברט זטהאלר

חיים שלמים עוסק בחייו של אנדריאס אגר. קראתי באיזשהו מקום שהוא מזכיר את פורסט גאמפ, אבל לי הוא הזכיר יותר את על עכברים ואנשים (סטיינבק). רוברט זטהאלר, 1966, הוא יליד וינה (ואחר כך גדל בברלין), סופר ושחקן. ספרו חיים שלמים הוא ספרו החמישי, יצא לאור במקור בשנת 2014, אך הראשון שמתורגם לעברית. זטהאלר זכה בפרסים רבים על כתיבתו, וספרו האחרון, חיים שלמים נכלל ברשימה הקצרה והסופית של פרס מאן בוקר הבינלאומי. תרגמה לעברית: דפנה עמית

בקיץ 1902 מגיע אנדריאס אגר לכפר בעגלה רתומה לסוס כשהוא בן ארבע ונמסר לאיכר עתיר אדמות, קרוב משפחתו. אגר הקטן מתפעל מהנוף, מההרים, מהעצים, מהשלווה האינסופית. הוא נזכר שבגיל שמונה ספג מלקות מהאיכר, באחת הפעמים הוא הוכה כל כך קשה עד ששבר את עצם הירך, הריפוי לא היה מלא ומאז הוא צלע. הוא מעולם לא בכה, וזה רק הגביר את הברוטליות של האיכר כלפיו. ככל שאגר התבגר הוא הפך לחזק יותר ויותר, עד שהצליח לעמוד מול האיכר ולסרב לקבל מלקות ואף לאיים בחזרה. כל כך חזק שהאיכר מבקש ממנו לעזוב את הבית. כל כך חזק שהוא מצליח לסחוב את רועה העיזים הגוסס, יוהאנס קלישקה, כמעט עד לכפר, אך הלה מצליח לברוח לו. הכי חזק בכפר.

להמשיך לקרוא חיים שלמים / רוברט זטהאלר

חלומו של הקלטי / מריו ורגס יוסה

מריו ורגס יוסה הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010. הספר המופתי, חלומו של הקלטי, יצא לאור ב 2012, בהוצאת אחוזת בית. תרגום נפלא של: עינת טלמון.

רוג'ר קייסמנט, דמות אמיתית בהיסטוריה של אירלנד, הוא דמות נערצת, אהובה וחקרנית, שיוצא לחקור את אפריקה בעקבות ליווינגסטון וסטנלי, ומגלה למגינת ליבו שהחוויות המסופרות רחוקות מהמציאות הכואבת ומלאות תאוות בצע של הקולוניאליזם.

ורגס יוסה, מספר את סיפורו של קייסמנט ומחלק את הספר לשלושה חלקים, שהם גם שלוש נקודות ציון חשובות בחייו: קונגו, אמזוניה ואירלנד.

להמשיך לקרוא חלומו של הקלטי / מריו ורגס יוסה

המילים והדברים; תוכנית שנייה 7.2.2018

התוכניית השנייה שלנו עוסקת בנושא כאוב: בדידות

להמשיך לקרוא המילים והדברים; תוכנית שנייה 7.2.2018

מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

עלאא אל אסוואני, סופר ממוצא מצרי, יליד 1957, פרסם את ספרו הראשון ב 2002, בית יעקוביביאן. הספר תורגם לעברית ב 2016. וזכה להצלחה רבה,  הן בשל פרסומו של סופר מצרי בישראל והיכרותו של הקורא הישראלי עם שכנתו, והן בשל הביקורת על מצרים.

ספרו, מועדון המכוניות של מצרים, הוא ספרו השלישי (קדם לו: שיקגו) והוא יצא לאור במצרים ב 2013, לאחר מחקר שערך אל אסוואני החל משנת 2008. הספר, באופן כללי, עוסק בחברה המצרית של שנות ה 40 "רגע" לפני מהפכת הקצינים, על רקע תהליכי מודרניזציה שהגיעו למצרים… מועדון המכוניות של מצרים הוא ספר חובה, ואני מפצירה בקורא הישראלי לקרוא בו הן בגלל מה שכתבתי לעיל (היכרות עם שכנתנו) אך בעיקר בשל הנושא הקרוב והרגיש כל כך לעניינינו: קולוניאליזם, כיבוש, מרקסיזם ועוד. ללא ספק לא תרגישו בנוח כשתקראו את הספר!

הספר תורגם על ידי ברוריה הורוביץ (ישירות מהשפה הערבית).

להמשיך לקרוא מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

Julian Barnes / The Noise of Time

Art is the whisper of history, heard above the noise of time (עמ' 91)

כדאי להדגיש שג'וליאן בארנס אינו סופר עממי ואינו כותב להמונים, ולא חשוב לו אם ספריו לא יהיו רבי מכר. ספריו הם מסע עומק, לעיתים פילוסופי, שנוגע בנקודה ספציפית אך מותח אותה לאין קץ, גם אם ספריו אינם רחבי יריעה.

הספר המצוין והקטן הזה, שכתוב בגוף שלישי, עוסק בכוח (של המשטר הקומוניסטי ברוסיה, ובארנס לא מכנה את המשטר "משטר" או נ.ק.ו.ד, או קג"ב, אלא Power, ובאות גדולה בכל פעם שהוא מוזכר), באמנות ובהשפעה של זה על זה, גבולות האומץ ואולי הפחד, יושרה ומצפון. למעשה הוא עוסק בשלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ'.

הספר, הקצר יחסית – 183 עמ', כמו רבים מספריו של בארנס – מחולק לשלושה חלקים, המותאמים לאותם שלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין הידוע. כל חלק נפתח במשפט: All he knew was that this was the worst time. לספר יש סיפור שמתחיל ונגמר ללא קשר לנרטיב המרכזי לכאורה, מעין סיפור מסגרת.

החלק הראשון, On the Landing, מתאר את ילדותו של שוסטקוביץ', בחירת שמו, אהבתו המסורה לאימו ולאביו, את לימודי הפסנתר, והעובדה שכבר בגיל 13 כתב את הסימפוניה הראשונה שלו. חלק זה מתאר את הרגע הקריטי הראשון בחייו, הרגע שבו עלתה האופרה השנייה שכתב: ליידי מקבת ממחוז מצנסק. הקהל אהב והביקורת היללה, אך כותרת מאמר בעיתון פראבדה, Muddle instead music, ב-1936, שנכתבה כנראה על ידי סטאלין שביקר בתיאטרון מעבר למסך, מבהירה שתיעב את האופרה. הביטוי ירדוף את שוטסקוביץ' לשארית ימיו. המאמר גרם לירידה בהזמנות ליצירות מוזיקליות אצלו. שוסטקוביץ מאוד העריך ואהב את שייקספיר, והוא עוד יוזכר רבות. כאן מתחילות שאלות שמטרידות את שוסטקוביץ, והוא מענה עצמו לדעת בנוגע ל"כוח", אומץ ופחוד מול ה"כוח" ויושר פנימי, כמו למשל: האם האמין בקומוניזם? לחלוטין! אם האלטרנטיבה היא פאשיזם (עמ' 53, תרגום שלי).

החלק השני, On the Plane, עוסק ברגע הקריטי השני בחייו של המלחין, 12 שנה אחרי המאמר, בשנת 1948, אך עוסק באותו עניין – האופרה ליידי מקבת ממחוז מצנסק. אך לפני כן, שוסטקוביץ רוצה להגיד כמה מילים על ואגנר ש The brown plague included Wagner, זהו מלחין שהיה מושפע ועבד תמיד על ידי ה Power. פושקין שם מילים בפיו של מוצארט ואמר כי הגאונות והשטן הם שני דברים בלתי תואמים, כך היה ואגנר: הוא היה השטן באנטישמיות שלו ובהשקפותיו הגזעניות האחרות, ולכן הוא לא יכול להיות גאון למרות המוזיקה המבריקה והמצוחצחת שלו (תרגום חופשי שלי, עמ' 69). כמובן, שרוסיה ידעה רודנות עוד לפני סטאלין, וכמו שאדנרי סחרוב אמר  Russia is homeland of elephants, ביטוי שעוד יופיע רבות. ורודנים לא אוהבים מוזיקה אך מעמידים פנים שכן, והם שונאים מאוד שירה (כמו של אחמטובה) וכמו שפסטרנק ציטט משייקספיר And art made tongue-tied by authority. ושוב מתנהל דיון שלם על שייקספיר בין שוסטקוביץ לעצמו: הוא טוען ששייקספיר היה נאיבי כיוון שלמפלצות שלו (המלך ליר, מקבת', הסוחר מונציה – ומי שלא אוהב מוזיקה לא ראוי לאמון) היו ספקות, סיוטים, אשמה, נקיפות מצפון והם ראו את הרוחות של אלו שהרגו, אבל בחיים האמיתיים, בחיים של טרור מהם נקיפות מצפון? מהם סיוטים? זהו סנטימנטליזם אופטימי שקרי! שוסטקוביץ "הואשם" בפורמליזם, והכוונה היתה להאשימו באנטישמיות ובהתנגדות למרקסיזם, בשל כך הוא מוזמן שוב ל"שיחה" עם ה Power ב 1948, 12 שנה לאחר המאמר שנכתב בגין האופרה שכתב.

החלק השלישי, In the Car, עוסק בשנות חייו המאוחרות של המלחין, וב 1960 הוא נקרא שוב לשיחת הבהרה עם ה Power, שיחה שמתחילה ב"שכנועים" לצרפו למפלגה. שוסטקוביץ נותן סיבות רבות לסרובו, אך זה לא עולה בידו ומבין ש Perhaps this was one of the tragedies life plots for us: it is our destiny to become in old age what in youth we could have most despise (עמ' 162). כששוסטקוביץ מבין שיש מחזוריות של 12 שנה בחייו, הוא מצפה למותו ב 1972, אבל הוא מת בשנת 1975. לדבריו זה היה עונשו – להמשיך לחיות, כיוון ש life was the cat that dragged the parrot downstairs by is tail, his head banged against every step (עמ' 167), הוא מת מסרטן הריאות, למרות שסרב להפסיק לשתות ולעשן כל כך הרבה.

ג'וליאן בארנס משתמש במשחקי מילים, הומור שחור, ציניות, כמו מוטיבים שחוזרים על עצמם, כשבתחילה הם רציניים וכואבים ואחרי שימוש חוזר הם הופכים להומור שחור. הכתיבה מינימליסטית, אך דוקרת ופוגעת, מכילה חיים שלמים, אהבות, ילדים, מוות, ספרים, סופרים, משטר דיקטטורי של סטאלין בברית המועצות ומעל הכל – מוזיקה! בארנס כותב הרבה על אמונתו של שוסטקבויץ בכל מאודו במוזיקה, הוא האמין שהיא נצחית, אבל לא כך המוזיקאים – האם יושתקו או יירצחו. הוא המשיך לכתוב למרות שסבל מחולשה בידו הימנית ואף נפל מספר פעמים ושבר את רגלו.

אי אפשר להגדיר את הספר כביוגרפיה, למרות האירועים המדוייקים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ ובדברי ימיה של רוסיה, ברית המועצות לשעבר. אבל זו לגמרי יצירת מופת!

להמשיך לקרוא Julian Barnes / The Noise of Time

נזירה / מרקו לודולי

מרקו לודולי, 1956, סופר איטלקי, מורה במקצועו.

מודה שטרם קראתי את שתי הנובלות הקודמות, איטליה ענן, שתורגמו לא מזמן. הנזירה, כך הבנתי תוחם מעין טרילוגיה. בביקור בדף הויקיפדיה של לודולי הבנתי שדווקא "נזירה" יצא לאור בשנת 2008, ואילו "איטליה" 2010. בכל מקרה עבודותיו הרבות של לודולי זכו לפרסים רבים.

אני מוצאת בנובלה נושאים מאתגרים: אמונה, ביקורת, יחסי משפחה כצופה מן הצד, אבל בעיקר – העיסוק במגדר. המספרת היא אישה-נזירה, מאוד מאתגר מבחינתו של לודולי לכתוב כ"אישה" ולחקור את עולמה כנזירה.

להמשיך לקרוא נזירה / מרקו לודולי