ג'ובראן חליל ג'ובראן / רוחות מרדניות
ספר קטן ויפהפה, של אחד מגדולי הספרות הערבית, ספר חשוב כי עושה רושם שהסופרים בשפה הערבית, לצערי הרב מאוד, נשכחים ממחוזותינו והחשיפה אליהם הולכת ופוחתת, שלא נדבר על התרגומים מערבית.
ספר קטן ויפהפה, של אחד מגדולי הספרות הערבית, ספר חשוב כי עושה רושם שהסופרים בשפה הערבית, לצערי הרב מאוד, נשכחים ממחוזותינו והחשיפה אליהם הולכת ופוחתת, שלא נדבר על התרגומים מערבית.
העלילה של קבצנים וגאים מתרחשת ברחובותיה של שכונת עוני בקהיר וסובבת סביב שלושה חברים עניים – גוהאר, יגן ואלכורדי – וקצין משטרה אחד – נור אלדין, מעין קומדיה שחורה, מעין גרוטסקית, על אלו שהחליטו לחיות כעניים מרצונם החופשי ולא לקחת חלק בצביעותה של החברה
חשיבות תרגומו של ספרו של ח'ורי טמונה בזה שאנחנו, הישראלים, יכולים לראות את השפעותיהן של המלחמות והפלישות על הצד השני, את החרבתה של העיר, החרבתה של רב תרבותיות.
באחד מימי אפריל, בשנת 1980 , מתגלה גופת גבר זקן בערמת הזבל בשכונת אונסק"ו שבבירות. מי הרוצח? למה גופתו הושלכה? על כך מנסה הספר לענות. בהקדמה, המספר מכין את הקורא לכך, שזה סיפור שלכאורה ככל הסיפורים, אין בו שום דבר מעניין שיכול לגרום לקורא לקרוא את הספר
רומן פוליטי חברתי העוסק בכיבוש, ביחסי ישראל והערבים, ביחסים שבין ערביי ישראל והפלסטינים ובין ערביי ישראל לבין עצמם, ובעיקר הוא עוסק בזיכרון – הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי. נכון, החומרים חוזרים על עצמם אבל החזרה הזו היא אינטרטקסטואליות לשם זעקה, לשם שאלות גלובליות שלא תמיד יש להן מענה חד משמעי
גם בעוד שעה אחת חוזר מחפוז אל שכונת אל עבאסייה, פרבר בפאתי קהיר, כמקור לשינויים פוליטיים, חברתיים ומשפחתיים, אל אובדן התמימות, המשפחה, החמולה, הכלכלה, וכמו שכתבתי על בית הקפה שלנו – זהו שיר קינה על מצרים שהייתה ולא תשוב.
דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.
נגיב מחפוז מתמקד בספרו בית הקפה שלנו בשכונת אל עבאסייה, שכונה בלב קהיר שעברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה של קיומה, כמקום המסמל גם את השינויים שחלים במצרים בכללה. מחפוז מתאר את החלק המזרחי, שבו קיימים ארמונות דמויי מבצרים שמאפיינים את מצרים הישנה, ואילו החלק המערבי הוא החלק המודרני, שהם בונים בתים חדשים, ואותו חוצה רכבת חשמלית
זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.
אליאס ח'ורי ואדם דנון מתערבבים ביניהם ולא ברור מי המספר ומה המסופר. מה שבטוח, שאליאס ח'ורי הוא יליד לבנון וכ"אויב המדינה", כמי שהוגדר על ידיי מדינת ישראל, נאסר עליו להיכנס לישראל. ובכל זאת, זהו מסמך מפורט לפרטים קטנים של ראייה, שמיעה, דיבור ובעיקר ריח – שהצליח לתאר בתיאורים מדוייקים כל כך עד כדי שהקורא חושב שהנה הוא כאן.