ספרות ערבית

גם בעוד שעה אחת חוזר מחפוז אל שכונת אל עבאסייה, פרבר בפאתי קהיר, כמקור לשינויים פוליטיים, חברתיים ומשפחתיים, אל אובדן התמימות, המשפחה, החמולה, הכלכלה, וכמו שכתבתי על בית הקפה שלנו – זהו שיר קינה על מצרים שהייתה ולא תשוב.

דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.

זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.

אליאס ח'ורי ואדם דנון מתערבבים ביניהם ולא ברור מי המספר ומה המסופר. מה שבטוח, שאליאס ח'ורי הוא יליד לבנון וכ"אויב המדינה", כמי שהוגדר על ידיי מדינת ישראל, נאסר עליו להיכנס לישראל. ובכל זאת, זהו מסמך מפורט לפרטים קטנים של ראייה, שמיעה, דיבור ובעיקר ריח – שהצליח לתאר בתיאורים מדוייקים כל כך עד כדי שהקורא חושב שהנה הוא כאן.