שלוש שנים לאחר צאת ספרה, אהבה מסותרת, יוצא לאור ספרה החמישי של חנה טואג – שלוש מטפחות.
אני אוהבת את הכתיבה של טואג, היא לירית, פואטית, עדינה, תוך מחקר עמוק, רגיש ויסודי. וב שלוש מטפחות מצאתי איזשהו מימד קפקאי בכתיבתה: מלנכולי, איטי, אינטרוספטיקיבי שבודק את מקומו של האדם מול עצמו, מול המקום ומול אלוהיו, ובעיקר בודק את היהדות ומשמעותה. לכן, בהרבה מובנים זו כתיבה מאוד אקזיסטנציאליסטי.
חנה טואג, שלוש מטפחות, הוצאת כרמל, 2021
לקרוא ספר "חדש" של ז'וז'ה סאראמאגו, אחת עשרה שנים לאחר מותו, זו התרגשות עצומה. המדריך לציור ולקליגרפיה בהחלט מספק את הסקרנות.
המדריך לציור ולקליגרפיה הוא למעשה ספרו הראשון של הסופר הפורטוגלי והאחרון במפעל התרגומים שלו לעברית, על ידי המתרגמת הנפלאה מרים טבעון. ללא ספק, ספרו הראשון של ז'וז'ה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998, מהווה נדבך חשוב בהתפתחות המאפיינים הבולטים בספריו – הפילוסופיים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים באמצעות האירוניה המושחזת הידועה ברהיטותה.
ז'וז'ה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה, הספריה החדשה, 2021 (1977). תרגום: מרים טבעון
על הספר המליצה לי חברה. אבל לא צריך לשכנע אותי יותר מידי כיוון שמי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה מיוחדת לאיסטנבול בפרט וכל מה שקשור לטורקיה בכלל. על דבר אחד קטן אני מצרה, שלא הכרתי את הספר מדרגות לאיסטנבול לפני הנסיעה שלי לאיסטנבול ממש לפני כשלושה חודשים (ועליה כתבתי פוסט: כאן). כי אז הייתי מחפשת את המדרגות האלו בגלאטה, או את הארמון (שעליו לא כתוב בספר, אגב), שגם אותו לא קל למצוא בחיפוש בגוגל כי הוא כבר לא נקרא ארמון קמונדו אלא הבניין המשמש את חיל הים הטורקי.
מדרגות איסטנבול פתח בפניי צוהר לאחת המשפחות הנדבניות הגדולות באימפריה העות'ומאנית, שלא הכרתי. שהקריאה על משפחה בשם קמונדו, רפררה לי למשפחה אחרת בעיר מקודנו (של גבריאל גרסיה מרקס, במאה שנים של בדידות). סתם סיכול אותיות. כי המשפחה הזו היא משפחה אמיתית שהטביעה את חותמה על ההיסטוריה.
מדרגות איסנבול, טיאגו סלזר, כנרת זמורה, מודיעין. תרגום: ארז וולק
