חיי השקר של המבוגרים / אלנה פרנטה

אלנה פרנטה, כבר כולם יודעים, היא לא ידועה. זהו שם עט לסופרת איטלקיה שאינה מוכנה להיחשף. אני עוקבת אחרי ספריה מאז אהבה מטרידה, ימי הנטישה. אבל ללא ספק הרומנים הנפוליטניים הם אלו שהביאו לפרסומה. אלו היו הישג ספרותי בינלאומית, שתורגמו לעשרות שפות.

פרנטה נודעה בזכות דיוקנאותיה של נשים אינטנסיביות ואינטליגנטיות כשהן מביטות בצד המכוער של החוויה הנשית: בגידה, אמהות סרבנית, הדחיפה והמשכה של חברות תחרותית. חיי השקר של המבוגרים, שמתפרסם חמש שנים אחרי הרומנים הנפוליטניים, מצדיק את ההמתנה של מעריצי פרנטה.

חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: אלון אלטרס, עורך תרגום: מנחם פרי

Elena Ferrante, The Lying Life of Adults

להמשיך לקרוא חיי השקר של המבוגרים / אלנה פרנטה

The Weight of Ink / Rachel Kadish

The Weight of Ink הוא רומן היסטורי פמיניסטי יהודי שמתרחש בלונדון של שנות ה -60 של השבע עשרה ושל תחילת המאה העשרים ואחת, ומספר את הסיפורים השזורים של שתי נשים אינטליגנטיות: אסתר ולסקז, שמגיעה ללונדון מאמסטרדם; והלן וואט, היסטוריונית, אישה חולה עם אהבת ההיסטוריה היהודית.

זהו הרומן השלישי של הסופרת האמריקאית רייצ'ל קדיש, שיצא לאור בשנת 2017. הוא זכה בפרס  National Jewish Book Award.

The Weight of Ink, Rachel Kadish, 2017

להמשיך לקרוא The Weight of Ink / Rachel Kadish

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

אמנות השמחה, נכתב במשך תשע שנים, מ 1967 ועד 1976, אך לא פורסם אלא לאחר מותה. בן זוגה של גוליארדה ספיינצה פרסם אותו באופן עצמאי בשנת 1998. בשנת 2008 הוא תורגם לצרפתית (הראשונה לפרסם ספרות אירוטית), בשנת 2013 הוא תורגם לאנגלית, ורק עכשיו לעברית.

אמנות השמחה עוקב אחרי מודסטה, שנולדה ב -1 בינואר 1900 וגדלה בסיציליה הכפרית. זהו רומן היסטורי שמתאר את עליית הפאשיזם באיטליה וירידתו תוך התפתחות חייה של מודסטה, שכשמה – כן אין היא. ככל שאיטליה הופכת להיות פאשיסטית יותר כך מודסטה מתירנית יותר, ליברלית, אנרכיסטית ותומכת בקומוניסטים. אני יכולה להבין את הסנסציה שהספר עורר עם פרסומו.

אמנות השמחה הוא כמו-רומאן הדרכה לשחרור אישי, מיני, אי ציות אישי ופוליטי. אבל מה שהיה נראה כסנסציה בשנות השבעים, נראה עכשיו די תמים.

גוליארדיקו משמעו אמיץ, חסר דאגות, וספיינצה משמעה חוכמה. אימה של ספיינצה, מריה ג'ודיצה, הייתה מארגנת ועיתונאית סוציאליסטית ידועה. אביה – בעלה השני של ג'ודיצה, עורך הדין הסוציאליסט, ג'וזפה ספיינצה – משך את בתו מבית הספר כדי להגן על מוחה מתוכנית הלימודים הפשיסטית.

אמנות השמחה, גוליארדה ספיינצה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: שירלי פינצי לב

להמשיך לקרוא אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

משכילה / טארה וסטאובר

טארה וסטאובר פותחת את הביוגרפיה שלה, משכילה, בהערה: זהו אינו ספר על מורמונים וגם לא על שום קבוצה דתית אחרת.

נכון, למרות שניתן בקלות לחלץ כאן ביקורת על המורמונים, הספר הזה הוא על טארה וסטאובר ועל משפחתה.

וסטאובר ומשפחתה מאמצים בחום את פתיחת הספר אנה קרנינה של לב טולסטוי:  "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

בפרולוג, וסטאובר מציינת את העובדה הבאה: מה שהופך את המשפחה שלה למשפחה שונה מכל המשפחות זאת העובדה שהם לא לומדים בבית ספר (שם, עמ' 11). כאן מתחילה סאגת האומללות של וסטאובר.

משכילה, טארה וסטאובר, הוצאת שוקן, תל אביב, 2020. תרגום: אורה דנקנר

Educated, Tara Westover, Random House, 2018

להמשיך לקרוא משכילה / טארה וסטאובר

תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק

אם כל זה היה בבחינת מנהרת ייסורים שאלוהים אילץ אותה לזחול בתוכה,

מי שתגיח מתוכה לא תהיה האישה החלשה שהיתה פעם

(הממזרה מאיסנבול, 2008, עמ' 42)

מבוא

במאמר זה אני מבקשת לצאת למסע אינטרדיסציפלינרי אחרי מרחבי הקיום הנשי, האישי והתרבותי, המאפיינים את ספריה של הסופרת אליף שאפאק. את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa )  "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול[i] (2007), כבוד (2012) ו Three Daughters of Eve (2016)[ii]. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית[iii], כפי שאציג בעבודתי, שמכילה בתוכה מרחבים שונים ללא הגדרות מכריעות ומגבילות.

להמשיך לקרוא תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק

Nine Lunar Months of Birth – Spatial Mobility as Intertextual Mestizaian Expression in Shafak's Honor

My Lecture in Leed Gender Conference 

In this presentation, I would like to discuss Elif Shafak's books through Gloria Anzaldúa's important article "The New Mastisa", focusing on one book by Elif Shafak that will be a case study: Honor (2012). In her books, Elif Shafak challenges the binary-linear journey of the patriarchal hegemonic figure and presents a journey that creates a new, hybrid, mystical figure, as I will present, which contains various spaces without decisive and restrictive definitions.

I would like to claim that the main protagonists of Elif Shafak books live in the border areas, live in all cultures and blend into many worlds, and maintains a dialogue between spaces that are seemingly dichotomous.

להמשיך לקרוא Nine Lunar Months of Birth – Spatial Mobility as Intertextual Mestizaian Expression in Shafak's Honor

עדויות / מרגרט אטווד (The Testaments)

איזו שמחה, התרגשות והפתעה!

34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.

לא בכדי הוא זכה בפרס פוליצר לשנת 2019 (במשותף עם ברנרדין אוואריסטו, לספרה Girl, Woman, Other, שמסקרן אותי גם כן..)

עדויות / מרגרט אטווד, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2020. תרגום: קטיה בנוביץ.

The Testaments, Margaret Atwood, Vintage, 2019

להמשיך לקרוא עדויות / מרגרט אטווד (The Testaments)

זיכרון הגוף / אחלאם מסתע'אנמי

אחלאם מסתע'אנמי היא סופרת ילידת תוניס, חיה באלג'יר, ילידת 1953. היא הסופרת הראשונה שפרסמה בשפה הערבית בארצה לאחר השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי.

זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.

זיכרון הגוף, אחלאם מסתע'אנמי, הוצאת מכתוב, 2019. תרגום: מיכל סלע, אחרית דבר: אורית ואקנין-יקותיאלי

Memory in The Flesh, Ahlam Mosteghanemi, 1993

להמשיך לקרוא זיכרון הגוף / אחלאם מסתע'אנמי

אביב באיליריה / אן ברידג'

אן ברידג' הוא פסבדונים Mary Ann Dolling Sanders, או Lady O'Malley, שידועה גם בשם Cottie Sanders. היא נולדה בספטמבר 1889 והלכה לעולמה ב 1974, כתבה עשרים ושש נובלות, שמבוססים על חייה במדינות שונות כאשת דיפלומט. בשנת 1919 ליידי או'מאלי ובעלה עברו לכפר בשם ברידג' אנד בעקבות מזימה שבעלה היה חשוד בה, ומאוחר יותר השתמשה בשם כשם הפסבדונים שלה. אגב, שמו של בעלה נוקה.

ליידי או'מאלי מתוארת במחקרים כאישה חזקה פיזית, כמי שדוברת שש שפות לפחות וספריה הם ערבוב של היסטוריה, רומנטיקה, אך מעל הכל אבחנה עמוקה של חיי אדם, סימפטיה והבנה של הדילמה האנושית. היא זכתה לפרסים רבים בעקבות ספריה.

אביב באיליריה, יצא לאור ב 1935, הוא ספק נובלה ספק מסע אישי ספק מסע תיירותי בעקבות ליידי גרייס קילמייקל. מה שבטוח שבעיניי, הוא ספר פמיניסטי חשוב הרבה יותר מהסיפור השטחי שלכאורה כותבת עליו אן ברידג'.

אביב באיליריה / אן ברידג', ידיעות אחרונות, 2017. תרגום: רנה ורבין

Ann Bridge, Mary Ann Dolling (Sanders), Lady O'Malley,

Illyrian Spring, 1935

להמשיך לקרוא אביב באיליריה / אן ברידג'

המשוטטת במרחב העירוני

(בצילום: רחוב בפראג. מירב גולן)

חברתי הבלוגרית רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות, פרסמה השבוע פוסט שגרם לי להרהר על שיטוטים במרחב בכלל ובעיר בפרט.

להמשיך לקרוא המשוטטת במרחב העירוני