תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
במסגרת המאמר אציג את יחסי הגומלין שבין חברה ותרבות על פי הפרדיגמה של חוקרי אסכולת ברמינגהם, תוך בחינת תוצר תרבותי שעל פיו ניתן לחקור מערכת יחסים זו. לשם כך, אסקור תחילה את מקורותיה של אסכולת ברמינגהם, חוקריה, השפעותיה והביקורת עליה, אמשיך תוך ניתוח יחסים אלו על רקע ייצוג זהות מגדרית בספרות בעולם המוסלמי תוך שאטען כי סופרות בעולם המוסלמי כותבות מתוך דחפים אמביוולנטיים
דומיניק סמית כותב סיפור יפהפה על גילגולו של ציור, על פמיניזם, על פרטים טכניים על עיבודו של ציור, הכנת הצבעים (צהוב עופרת או צהוב חול) כאילו הוא צייר בעצמו, מתרשם מהעובדה ששרה היא הציירת היחידה שנכנסה לארגון פטריארכלי בעולם פטריארכלי, שבעצם ציירה – עובדה שגם היא לא הייתה שוות ערך לצייר-גבר.
ספר מופלא על מסעה של הגיבורה הראשית מהמקום העלוב שבו היא חיה אל העולם הזוהר ובחזרה לאותו מקום.
הסופרת הקוסמופוליטית נוגעת בהם בחומרים המוכרים בכל ספריה: מגדר, זכויות נשים, זכויות אדם, פמיניזם, פוליטיקה, דת, מסורת מול מודרניות, אלוהים, מיסטיציזם וכמובן טורקיה כאם הגדולה. גם כאן כמו ברוב ספריה הדמות הראשית, הנשית, נעה בין שני מרחבים: בין טורקיה למקום אחר בעולם (אנגליה), בין מסורת למודרניזם. בספר הזה שאפאק מוסיפה עוד נדבך חשוב: מעמד. אבל כמו שכבר כתבתי: אני גרופי!
כל הסודות המשפחתיים, ובמשפחה פרסית אין מצב שאין סודות משפחתיים, נפתחים אט אט כמו בצל: הרבה כאב ודמעות. על גן עדן של עצי פרי שמזכירים את העבר, ניחוחות לענה ויסמין שמעוררים געגוע וכאב עצום, של אי ידיעה ושל ידיעה מפרקת. מסופר כמו סיפור אגדה.
אליף שאפאק שוב כותבת על זכויות נשים, זכויות האדם (באשר הוא אדם), פמיניזם ומיסטיקה. אך מעל הכל היא כותבת הפעם על הדת – הקוראן. היא כותבת על קריאה מחודשת בקוראן, קריאה עמוקה, קריאה מתוך אהבת האדם, כבוד לאישה, קריאה נשית של הקוראן.
קצת באיחור, אבל "נפל" לידי ספר שאיני יודעת כיצד פספסתי אותו כשיצא לאור בשנת 2013, ואפילו לא שמעתי עליו. זהו ספר מטלטל, לא נוח, ספר שמעיד שסחר בנשים, זנות ואי שוויון עדיין מתרחשים בימינו, במאה העשרים ואחת, המאה שאמורה להיות ליברלית, חופשית, שוויונית, מאה של אחווה, ללא הבדלים בין גזע, דת, מין, המאה שאמורה להפסיק לדחות והוקיע …
זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים. זאת ועוד, בספרה הנוכחי מספר הסיפורים הוא גבר, ולא אישה כמו באלף לילה ולילה שבו שחארזאדה סיפרה למלך סיפורים.
אז הספר עוסק בהיסטוריה, סוציאליזם פמיניזם, פציפיזם, בתיאולוגיה, פילוסופיה של הדת, אמונה, ובחיים שלאחר המוות – אם בפנייה לכתבי הקודש ואם באמצעות מדיום שעושה סיאנס. זהו ספר על אהבה בימיה של מלחמה, על רישומיה של המלחמה על האהבה ועל פירוקה של המשפחה בימי מלחמה. אך בעיקר זהו ספר על פוסט טראומה שהותירה מלחמת העולם הראשונה. ובעצם, כל מלחמה.
למרות שכבוד קריא מאוד ועל פניו קליל מרוכז וכתוב היטב, הוא רבוד ברבדים רבים. שאפאק מרכזת את כל החומרים הללו לכלל סיפור אחד חזק ויציב, מול הסולטאן של המשפחה, הסולטאן של אימא שלו – המדרבנת המגנה החרדה, הסולטאן שעל פיו מתרחשת העלילה