תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
דומיניק סמית כותב סיפור יפהפה על גילגולו של ציור, על פמיניזם, על פרטים טכניים על עיבודו של ציור, הכנת הצבעים (צהוב עופרת או צהוב חול) כאילו הוא צייר בעצמו, מתרשם מהעובדה ששרה היא הציירת היחידה שנכנסה לארגון פטריארכלי בעולם פטריארכלי, שבעצם ציירה – עובדה שגם היא לא הייתה שוות ערך לצייר-גבר.
הספר מסופר בגוף ראשון, אני לא חושבת שזהו רומן מתח, לא רומן היסטורי, ולא רומן חניכה והתבגרות. זהו ספר שיש בו מתח, אך אין זה ספר מתח, וכל הזמן קורה משהו שמניע את העלילה, שמפתיע, זהו אינו רומן היסטורי, וגם לא רומן חניכה או התבגרות. זה כלום מכל זה, אבל גם הכל.
מרלו-פונטי מתמקד בתורת האונטולוגית על מנת להסביר את קיומן של הישויות והקשר ביניהם שנעשה באמצעות העין, כמטאפורה לתהליך פנומנולוגי
כל ספר חדש של מורקמי הוא חוויה חושית עוצמתית. כל פעם הוא גורם לי להתחיל מסע משל עצמי, מעין דין וחשבון עצמי, מסע אל התודעה, אל המודע ואל הלא מודע, אל השטח ולפני השטח, ולגרום לי לא לשכוח אפעם: כלום זה לא סתם. לכל דבר יש משמעות. שומדבר לא נתון למקרה.
כריסטינה בייקר קליין עוקבת אחרי חייה של כריסטינה, הדמות מהציור, ומספרת את חייה ברגישות אין קץ, עוקבת אחרי התפשטות המחלה בגפיה והנוקשות בהן שגוררת לנוקשותה של כריסטינה עצמה, גאוותה והתעקשותה, אחרי אהבותיה, אכזבותיה, הקשר המיוחד עם אל, אחיה, ושאר אחיה, הקשר עם חברותיה, ועם הצייר אנדרו וואייט', הקשר לים, לציד המכשפות בסיילם, ובעיקר: המרחב המצומצם שבו מתגוללים חייה של כריסטינה.
אמנות בגרמניה הנאצית: צבעים נמלטים (ליסה בר) והאישה ששמעה צבעים (קלי ג'ונס)