שואה

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת על טיול, מסע או משלחת לחוץ לארץ. טיול כזה, של קבוצה מאורגנת, מהווה פרוצדורה וביורוקרטיה נרחבת, כמו גם אוסף של אנשים שלא מכירים אחד את השני, שהחיבור ביניהם יכול להיות פורה או נפיץ. באופן אישי אני יכולה להעיד שנהניתי מהחיבור של חבריי למשלחת

גם אם בכל ספר שלו יש איזשהו מימד כזה או אחר של אוטוביוגרפיה הרי שהמצאת הבדידות ויומן חורף הם אוטוביוגרפיות בכל מובן אפשרי, סיפורים אישיים על רקע חייהם ומותם של האנשים הקרובים אל אוסטר, אלו שממשיכים לחיות, חייו-שלו שהוא חרד לקיצם

וינה היא היא עיר שנמצאת על פרשת דרכים, עיר שמתרחשת בה פעולה הדדית תדיר, עיר של חילופי דברים, עיר של תרבויות מתקשרות, מתנגשות, קורסות ופורחות מחדש. וינה היא עיר של ניגודים, עיר של ערש התרבות. וינה היא המקום הקלאסי למפנה המאה

ללכת למקום אחר הוא ספר שעוסק בפלישת הנאצים לתוניס, מחנות העבודה, הרעב והמוות אבל לא רק. זהו ספר מטריארכלי והמרחב הדומסטי של הנשים בו, בעולם שבו הגבר מחליט ושולט, לכאורה.

ספר מופלא על ציורו של גוסטב קלימט, הדיוקן של אדלה בלוך באואר I. הספר מהווה נקודת מגוז מבחינה תרבותית רחבה בתולדותיה של וינה בפרט וההיסטוריה האנושית בכלל

חדר החושך של דמוקלס הוא לא ספר שקל לאהוב, הוא מעלה שאלות רבות שנוגעות לזהות, להערצת הגיבור, לאמון, לאמון של הדמויות, לאמון של הקורא בכתוב

ספר זה, שהוציא את דורה ברודר מאלמוניותה, מנציח לא רק אותה כי אם גם את כל הילדים שנרצחו בשואה. ספר המשרטט את מסלולה הקצר של נערה יהודיה, הפך לסמל כל קרבנות המכונה המפלצתית.

הגטו הפנימי, הוא זוית נוספת של השואה: של אלו שהצליחו לברוח לפני שהכל קרה ולהשאיר מאחור את משפחותיהם בלי יכולת להציל אותם והאשמה המלווה אותם בעקבות זאת