חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: אלון אלטרס

חיי השקר של המבוגרים / אלנה פרנטה

אלנה פרנטה, כבר כולם יודעים, היא לא ידועה. זהו שם עט לסופרת איטלקיה שאינה מוכנה להיחשף. אני עוקבת אחרי ספריה מאז אהבה מטרידה, ימי הנטישה. אבל ללא ספק הרומנים הנפוליטניים הם אלו שהביאו לפרסומה. אלו היו הישג ספרותי בינלאומית, שתורגמו לעשרות שפות.

פרנטה נודעה בזכות דיוקנאותיה של נשים אינטנסיביות ואינטליגנטיות כשהן מביטות בצד המכוער של החוויה הנשית: בגידה, אמהות סרבנית, הדחיפה והמשכה של חברות תחרותית. חיי השקר של המבוגרים, שמתפרסם חמש שנים אחרי הרומנים הנפוליטניים, מצדיק את ההמתנה של מעריצי פרנטה.

חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: אלון אלטרס, עורך תרגום: מנחם פרי

Elena Ferrante, The Lying Life of Adults

מי מאיתנו לא היה רגיש ליחסים בין ההורים שלו לבין עצמם, בין ההורים שלו לשאר בני המשפחה? מי מאיתנו לא היה קנאי או אובססיבי להתנהגות זו או אחרת שלהם? מי לא היה רגיש לניאונסים ולשינויים הכי קטנים במצבי הרוח שלהם?

נאפולי. מיקום עלילת חיי השקר של המבוגרים
נאפולי. מיקום עלילת חיי השקר של המבוגרים

שנתיים לפני שאביה של ג'ובנה, אנדראה, עוזב את הבית הוא אומר לאימה, נלה, שהילדה מכוערת מאוד. מבחינתה של ג'ובנה זהו הרגע שמצדיק את כתיבת הספר חיי השקר של המבוגרים, כיוון שזו נקודת המגוז לשינוי הגדול בחייה.

ההתדרדרות

ג'ובנה אהבה את אביה ונהנתה איתו מאוד, אבל לאחרונה החלה להתדרדר. כשאימה מספרת לאביה על ההתדרדרות הוא אומר שמצבה לא שייך לגיל ההתבגרות, "היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה" (שם, עמ' 11). ויטוריה היא אחותו של אביה, שהכיעור והרשעות משתלבים בה באופן מושלם. האמירה הזו של אביה של ג'ובנה, סוחפת אותה להתדרדרות עמוקה יותר.

ההורים, אינטלקטואלים בני המעמד הבינוני: האב מורה להיסטוריה ופילוסופיה שאהוב מאוד על תלמידיו, אימה לימדה לטינית ויוונית, מגיהת רומנים רומנטיים שסובלת מדיכאון ממושך. הרקע הזה מהווה קרקע למאבק שלה בלימודים בבית הספר. ההתדרדרות שלה בלימודים ומילותיו של אביה משפיעים עליה.

המילים הללו מהווים וילון כבד על האידיליה שבה חיה ג'ובנה. כילדה אהובה, ילדה של אבא, היא מרגישה שהאמירה הזו נתנה סטירה לעולם ההתבגרות שלה. זה הרגע שג'ובנה מתחילה להרגיש שהוריה לא מרוצים ממנה וזה מדכדך אותה. היא חרדה כל הזמן שהוריה אינם שבעי רצון ממנה ושהיא מאכזבת אותם.

דודה ויטוריה

הוריה מנסים להרגיע אותה שההשוואה לא הייתה מזיקה, שהיא באה ממקום של הומור, אך ג'ובנה לא משוכנעת. הדבר היחיד שינחם אותה הוא לפגוש את הדודה עצמה. היא מחליטה שאם היא רוצה להציל את עצמה היא צריכה לראות איך באמת נראות הפנים של דודה ויטוריה, כיוון שאין לה אף זיכרון ממנה. לכן, היא מתחילה לחפש בתמונות של המשפחה. אבל, במקום זאת היא מגלה שבכל תמונה שויטוריה הייתה אמורה להופיע מישהו מחק אותה על ידי מלבן שחור.

ג'ובנה מצליחה לשכנע את הוריה לפגוש את דודה ויטוריה ואביה קובע פגישה. אבל לפני כן הוא מנהל איתה שיחה ומסביר לה שהדודה תעשה הכל כדי לפגוע בו "היא תנסה לגזול ממני את אהבתך תשתמש בך כדי לפגוע בי" (שם, עמ' 38). יתרה מכך, הוא מבקש ממנה "לשים שעווה באוזניים כמו אודיסאוס".

העילית והתחתית

דודה ויטוריה גרה בתחתית העיר. אם משפחת טראדה גרה בחלק העליון של נאפולי הרי שדודה ויטוריה גרה בחלק המסכן והלא מוכר של נאפולי, איזור התעשייה המנוון, המתקלף, המעורער. הפער הזה, שמתואר באופן מפורט ברומן חיי השקר של המבוגרים, כולל התיאור כיצד ג'ובנה צריכה לרדת לתחתית העיר, מבקש לתאר את הפער בין האינטליגנציה לבין הבורות, בין העושר לעוני, אבל גם את הפער שבין הרציונל ללב, לרגש ולחום.

ודודה ויטוריה היא בדיוק כפי שג'ובנה הוזהרה: גסה, מרירה, גדולה מהחיים, אישה המשתוקקת להשחית את אחייניתה ולזכות בנאמנותה. היא גם יפה להפליא וחמה, והמבוגר היחיד בחייה של ג'ובאנה שדיבר בכנות. מיד בפגישה הראשונה מקניטה את הילדה על לבושה ("תראי כמה את מגוחכת, הכל בנעלי ורוד, ורוד, ז'קט ורוד, בארט ורוד"). איכשהו הדודה ואחייניתה מתחברות, וויטוריה מורה לה להתבונן בהוריה. וג'ובאנה מביטה.

המשפט של אנדראה, אביה של ג'ובנה, וההיכרות עם דודה ויטוריה מעצבים מחדש את גיל ההתבגרות של ג'ובנה. בשנים הבאות, ג'ובנה תנסה להבין את עצמה. השינויים של הגוף, הכיתה המתעללת, הלבוש החדש ("העיניים שלי היו שחורות, השפתיים שלי, כל פריט לבוש היה שחור"): המעבר מורוד לשחור.

אין מה לעשות, ג'ובנה, את בדיוק כמו אחותי (שם, עמ' 119)

האם היא חייבת לצאת כמו ויטוריה? כמה מהאופי ניתן לשינוי? כמה קבוע? היא הייתה מבקשת מההורים הדרכה, רק שהם אבודים יותר ממנה. היא מתבוננת בטעויות שלהם, בבכי המתמיד שלהם ומחפשת משמעויות. היא מסכמת שהגוף "נסער מהחיים שמתפתלים בתוכו, צורך אותו, עושה דברים מטופשים שהוא לא צריך לעשות."

גם אם עדיין אין לי את הפנים של ויטוריה, הן יתנחלו תוך זמן קצר על העצמות שלי ולא יסתלקו (שם, עמ' 289)
גיל ההתבגרות
חיי השקר של המבוגרים מתאר את ההתבגרות של ג'ובנה בעולם שבו המבוגרים משקרים כל הזמן, לא משנה עד כמה הם אינטליגנטיים או אינטלקטואליים, והיא חוזרת על זה חזור והסבר
מה קרה בעולם של המבוגרים, בראשיהם של אנשים בעלי הגיון בריא, בגופיהם העמוסים ידע? מה דרדר אותם לדמות לחיות הכי לא מהימנות, הגרועות מהזוחלים? (שם, עמ' 124)
ובמקום אחר
שקרים, שקרים, המבוגרים אוסרים עליהם, ובינתיים אומרים רבים כאלה (שם, עמ' 145)
גיל ההתבגרות הוא קרקע פורה לכתיבתה של פרנטה. כאן, כמו בעבודתה בעבר, הקורא משתתף במבוכות של ג'ובנה, בהיגיון המעונה של ההרגעה העצמית שלה, בפיתויים שלה ובהחלטות שמצטברות למשהו כמו חוויה. הגאונות של פרנטה היא להישאר עם אי הנוחות, שבה התודעה של ילדה בגיל 12 הופכת להיות של אישה צעירה בגיל 16. גיל ההתבגרות של ג'ובנה טראדה בחיי השקר של המבוגרים מתקיים במרחב הזמן של שנות התשעים, לעומת גיל ההתבגרות של לנה ולנו ברומנים הנפוליטניים, שמתקיים בשנות החמישים.
פמיניזם
מכיוון שכך אני תוהה מה ההישג הפמיניסטי שאלנה פרנטה מנסה להשיג כאן – האם מתקיים שינוי ממשי? גם לנה וגם ג'ובנה הן נשים שיודעות לענות, יודעות מה הן רוצות בדיוק ושתיהן יודעות לנווט את הגברים – להחליט מתי ואיך הן יעשו מה שהן רוצות. האם עשרות שנים של פמיניזם שינו את העולם מאז שגיבורות הרומנים הנפוליטניים, לילה ולנו, היו בנות נוער?
אינטרטקסטואליות
בכתיבה של פרנטה מתקיימת אינטרטקסטואליות בשני מובנים: האחד, הקוראים המסורים של פרנטה יזהו אלמנטים מרומנים קודמים: מראות, בובות, רגישות לריח, דיאלקט, חינוך כאמצעי לניידות חברתית, האקדמיה כאתר של בגידה, לבוש. אלו מהווים את הנוחות הן של הקורא והן של פרנטה.
השני, אי אפשר שלא לתהות על מקומו של הצמיד ברומן חיי השקר של המבוגרים. ללא ספק, הצמיד מהווה מוטו שמניע את העלילה. הוא עובר מדור לדור, אך גם הוא סובב סביב שקרים, זיופים, בגידה ותאוות העושר. כשקראתי את הרומן לא יכולתי שלא לרפרר לסיפור הקצר של גי דה מופאסן, המחרוזת.
גם במחרוזת כמו גם בחיי השקר של המבוגרים התכשיט (מחרוזת או צמיד) מניעים את העלילה. בשניהם מתקיימת אירוניה ופער שבין חלומות הילדות לבין המציאות בפועל, בשניהם מוסר ההשכל הוא שרדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו, עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. שניהם מסתיימים במשהו פתוח, מעין תחושה שמשהו לא נסגר עד הסוף.
כשאלון אלטרס מתרגם, נדמה כי הספר כמעט שלו. תרגום מופלא ועריכת תרגום מדייקת וצמודה של מנחם פרי
Facebook Comments

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *