The Ministry of Utmost Happiness / Arundhati Roi, Penguin, 2017

המשרד לאושר עילאי / ארונדהטי רוי

המשרד לאושר עילאי הוא הרומן השני של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, שראה אור בשנת 2017, עשרים שנה לאחר הופעת הבכורה שלה, אלוהי הדברים הקטנים.

הרומן שוזר יחד את סיפוריהם של אנשים שמנווטים כמה מהפרקים האפלים והאלימים ביותר בהיסטוריה ההודית המודרנית, החל מרפורמת קרקעות שהדיחה חקלאים עניים ועד שריפת הרכבות של גודרה (Godhra) בשנת 2002 והתקוממות קשמיר. הדמויות ברומן מנהלות את מכלול החברה ההודית וכוללות אישה אינטרקסית (היג'רה), אדריכלית מרדנית, ובעלת הבית שלה שהיא מפקחת בשירות המודיעין. הסיפור משתרע על פני עשרות שנים ומיקומים, אך בעיקר מתרחש בדלהי ובקשמיר.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2017 ברשימה הארוכה. אלוהי הדברים הקטנים, רומן הביכורים של ארונדהטי, זכה בפרס בוקר לשנת 1997.

The Ministry of Utmost Happiness, Arundhati Roy, Penguin, 2017

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי, הוצאת ידיעות ספרים, 2020. תרגום: צילה אלעזר

הודו (מיקום עלילת הרומן)
הודו (מיקום עלילת הרומן)

הרומן, המשרד לאושר עילאי, הוא מבט דיקנסי על הודו. הוא מתחיל ומסתיים בבית קברות, ונמשך מהדיכוי האכזרי של אוכלוסיות שבטיות ועד הפוגרום ב -2002 נגד מוסלמים בגוג'אראט. עיקרו בדלהי, העיר שנכבשה ברציפות לפחות 3,000 שנה, שורדת וקולטת את המוגולים, הבריטים, הפליטים לאחר חלוקת הודו מפקיסטן; עיר שהמיתוסים המייסדים שלה מספרים על אמנזיה.

המשרד לאושר עילאי עוקב אחרי שני צירים: האחד עוקב אחר אנג'ום, היג'רה, או טרנסית, הנאבקת לעשות לעצמה חיים בדלהי ובוחרת לגור בבית קברות בדלהי. השני עוקב אחר טילו, אדריכלית שהפכה לאקטיביסטית ושלושת הגברים שמתאהבים בה.

אפטאב – אנג'ום

אנג'ום נולדה כאפטאב. יש לה שני איברי מין, זכרי ונקבי. היא נולדה כאנדרוגינוס ואימא שלה אומרת ש"כל דבר הוא או זכר או נקבה, איש או אישה, כל דבר חוץ מהתינוק שלה" (שם, עמ' 16), ולכן היא תוהה אם אפשר לחיות מחוץ לשפה.

אבל אפטאב רוצה להיות האישה הגבוהה עם השפתון ונעלי העקב שפגש במקרה ברחוב. כשהוא בן חמש עשרה בלבד הוא עוקב אחרי האישה הזו ומגיע לבית מיוחד, הקהוואבגה, שבו גרות עוד כמה היג'רות שנבנית עבורן תכנית מיוחדת – כולן יגורו יחד במתחם מגורים ויקבלו קצבאות מהמדינה. היג'רה היא מילה הינדית המתורגמת כהרמפרודיט, סריס, מין שלישי ואדם טרנסג'נדר. אפטאב הופך להיות אנג'ום: הוא עובר ניתוח ומתחיל לקבל הורמונים.

בגיל ארבעים ושש אנג'ום מחליטה לעזוב את הקהוואבגה היא נוסעת ונעלמת. אבל לפני כן, היא מבקרת במקדש גוג'אראטי, ונקלעת לטבח של עולי רגל הינדים ופעולות תגמול ממשלתיות נגד מוסלמים. אחרי חיפושים נרחבים, היא נמצאת באגף הגברים אחרי שאיבדה חלק ניכר ממשקל גופה. היא משילה באופן זמני את בגדיה בצבע בהיר לחליפת פתן גברית וכהה יותר – אל בית הקברות. אבל זו לא הרגרסיה היחידה בנשמתה השסועה של אנג'ום.

אחרי שהיא חוזרת קצת לעצמה היא מחליטה לגור בבית הקברות, ובכך היא מרגישה שהיא משתחררת מכבלי פרוטוקול ההתנהגות החברתית (שם, עמ' 69). בית הקברות של אנג'ום מתפקד כמקלט חילוני, או לפחות מולטי-דתי, מוגן בכוח רצון מהעולם החוצה הסוער.

טילו

חייה הרומנטיים המסובכים של טילו נראים כמטפורות של חלוקות היבשת עצמה על ההיסטוריה והדת. הסיפור של טילו לוקח אותנו מדלהי לקשמיר, שם הודו ופקיסטן מנהלים מלחמה סביב קו השליטה, והופכים את תושבי העמק היפה ביותר בעולם לפליטים, ג'יהאדים, קדושים מעונים.

Normality in our part of the world is a bit like a boiled egg: its humdrum surface conceals at its heart a yolk of egregious violence. It is our constant anxiety about that violence, our memory of its past labors and our dread of its future manifestations, that lays down the rules for how a people as complex and as diverse as we continue to coexist — continue to live together, tolerate each other and, from time to time, murder one another

אחד ממאהביה של טילו הוא אחד בשם סאדם חוסיין, חברה הקרוב של אנג'ום. הסיפור של כולם מתרכז סביב הג'נטר מנטר, כשטילו חוטפת תינוקת בשם מיס ג'בין.

Jantar Mantar
Jantar Mantar
Jantar Mantar

הג'נטר מנטר הוא שעון שמש שנבנה ב 1724. כיום הוא משמש כמרכז מחאה. סביבו מרוכז הרומן והוא משמש כמקום מפגש לכל הדמויות הרבות ברומן המשרד לאושר עילאי.

גם בית הקולנוע שיראז הוא מוטו שמופיע מספר פעמים ברומן המשרד לאושר עילאי. הקולנוע הוא מקום שמסמל תרבות, את הקשר בין הודו למערב, אבל הוא גם משמש כמקור לשחיתות שלטונית, לפירוק הדמוקרטיה, המקום של המודיעין והמפלגה.

זעפרן

הזעפרן הוא מוטו מרכזי נוסף ברומן המשרד לאושר עילאי. מוצאו של הזעפרן הוא צפון הודו, קשמיר (עוד מקום מרכזי בעלילת הרומן), ומשם נדד לארצות ערב ולאירופה. צבע הזעפרן מופיע בדגל הודו, העליון מבין שלושה פסים רוחביים: זעפרן, לבן וירוק. צבע הזעפרן בדגל מסמל אומץ וגם את ההינדואיזם והבודהיזם. הצבע והתבלין מופיעים פעמים רבות ברומן.

הודו – הגיבורה הראשית של המשרד לאושר עילאי

הרומן, המשרד לאושר עילאי, הוא בעצם סיפורה של הודו, אימא הודו. זהו פסיפס פנורמי של הודו המודרנית, ואינספור הנושאים החברתיים, הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים המסתובבים ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום. יש אזכורים לטרגדיות לאומיות ב"סופרמרקט הצער" הבלתי פוסק, כמו אסון הגז הרעיל בופאל משנת 1984 ופרעות גוג'אראט בשנת 2002, וסצנות הכוללות רצח, אונס, עינויים והטלת מום, אובדן ויגון.

זהו סיפורה של "המכשפה בת אלף השנים", מנמנת אך לא ישנה, כבישים עיליים ותחתיים, גופים חסרי בית, אמפיתיאטרון מתפורר, הודו כמדינה ש

"אדוניה החדשים רצו להסתיר את דליותיה הגבשושיות מתחת לגרבי רשת מיובאים, לדחוס את שידה הנבולים לחזיה מרופדת, חצופה, ואת כפות רגליה הכואבות לנעליים גבוהות עקב ומחודדות" (שם, עמ' 104)

סיפורה של הודו האימא של הקומבינות: קומבינת פחם, עפרת ברזל, ביטוח, רישיון לטלפון, קרקעות, נשק ותחמושת, חיסונים נגד פוליו, חשמל, ספרי לימוד; הודו של האלילים, של המוסלמים, של נוצרים, סופים, סיקים, טמאים, הינודאיזם, בודהיזם, סונים, שיעים; הודו שמתפתחת לאט; הודו של קונפליקטים, של מאבקי חירות; הודו של קסטות – וכתוצאה מכך של אי שיוויון; הודו של שחיתות שלטונית; הודו של פיגועים; של בליל של שפות – פשטו, אורדו, פנג'אבי, הינדו, אנגלית, הודו של סיגרניות גנש ובידי; הודו של מקרי טבח, לינץ', טיהורים; הודו בעידן של קפיטליזם וגלובליזציה.

זהו גם סיפורן של הנשים בהודו, היחס אל נשים וסצינת האונס שעוברת אימה של טילו היא אחת הסצנות הקשות ברומן המשרד לאושר עילאי, שבו האם גם רומזת שזה מה שקורה לנשים רבות בהודו. וסיפורן של ילדות קטנות שנעלמות, נחטפות, נאנסות ונזרקות.

המשרד לאושר עילאי הוא רומן בעל קצוות שבריריים מטורפים ומעשי סבל. אבל טלאי הנרטיבים שלה, כואבים, מצחיקים, סקסיים, אלימים, ארציים, תמונותיו החוזרות ונשנות של ילדים אבודים, התאוששות, הכחשה אינדיבידואלית והכחשה עצמית, ותיאוריה של הקרב המתמיד לעמידה באכיפה עצמית בחברה שעדיין קיימת.

ארונדהטי רוי כתבה רומן על הודו השבורה אך היא אוהבת אותה בנימי נשמתה, היא כותבת על כל מוראותיה וההיסטוריה שלה לפרטי פרטים – אלוהי הדברים הקטנים. המשרד לאושר עילאי, האמנם?

לא תמיד הספר זרם לי, אבל הוא ספר חשוב.

עבודת תרגום מופלאה של צילה אלעזר

Facebook Comments

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *