האישה אדומת השיער, The Red-Haired Woman, הוא ספרו החדש של אורחן פאמוק וזו באמת חגיגה. מזמן מזמן לא תרגמו כאן ספרים של אורחן פאמוק, הסופר הטורקי זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2006. גם פאמוק, כמו הסופרת אליף שאפאק, בת ארצו, עמד למשפט בגין "השמצת הזהות הטורקית" כיוון שציין ש"מיליון ארמנים ו-30,000 כורדים נרצחו על אדמותינו ואף אחד חוץ ממני אינו מעז לדבר על כך" (ויקיפדיה).
על שניים מספריו כתבתי באתר אימגו: שלג, ושני ספרים שבעקבותיהם תכננתי את הטיול הבא שלי, לאיסטנבול A Strangeness In My Mind ו מוזיאון התמימות.
כתבתי על איסטנבול וטורקיה, סופריה, בימאיה והמוזיקה שלה רבות: גלריית התמונות מהטיול באיסטנבול, הטיול לאיסטנבול אחרי שכרון החושים של קריאת ספרו מוזיאון התמימות וביקור במוזיאון התמימות שהקים בעקבות הספר, פוסט מיוחד לחנויות וספרים באיסטנבול, רשימה לספר מדרגות איסטנבול, רשימה לסרט של הבימאי הטורקי, נורי בילגה ג'יילן עץ האגס הפראי, וכמובן שידור מיוחד על טורקיה בתכנית הרדיו שלי. פוסטים נוספים בנושא טורקיה (אליף שאפאק, ונורי בילגה ג'יילן בעיקר).
אורחן פאמוק כתב למעלה מ 20 ספרים בטורקית, סיפורת ועיון. הספר The Red-Haired Woman הוא ספרו העשירי שתורגם לאנגלית. בעברית תורגמו רק שישה מספריו.
The Red-Haired Woman, Orhan Pamuk, Vintage, 2018 (2017), Translation: Ekin Oklap
כללי
הרומן החדש The Red-Haired Woman (האישה אדומת השיער) כמו ספריו האחרים של אורחן פאמוק מאופיינים על ידי בלבול או אובדן זהות שמאופיינים על ידי הקונפליקט בין ערכים מערביים ומזרחיים; בין מסורת למודרניזם וחילוניות; עושר מול עוני; ספריו מטרידים או מעורערים, וכוללים עלילות ודמויות מורכבות; קונפליקט נוסף שפאמוק כותב עליו בכל קורפוס יצירותיו הוא: אבות-בנים, מערכת היחסים ביניהם, נוכחותו-נפקדתו של האב, ומיקומה של האם במערכות היחסים האלו (כמו בחייו האישיים של הסופר, שעליו כתב בחיבור לקראת זכייתו בפרס נובל לספרות My Father's Suitcase)
הספר The Red-Haired Woman מחולק לשלושה חלקים, כשמלווים אותו שלושה מוטיבים: ציטוט מתוך הולדת הטרגדיה של ניטשה, ציטוט מתוך אדיפוס המלך של סופוקלס וציטוט מתוך השאהנהמה של פירדוסי . בעלילת הספר משתמש אורחן פאמוק גם בסיפור עקדת יצחק וסיפור יוסף ואחיו. מתוך אלו, ניתן להבין במה הולך לעסוק הספר, גם אם הכותרת שלו, The Red-Haired Woman , מכוונת לנושא אחר. אבל רק לכאורה.
אדיפוס המלך
הטרגדיה היוונית עוסקת בגורלו של אדיפוס המלך שרצח את אביו, בלי שידע שהוא אביו. כשאדיפוס נולד, ניתנה להוריו נבואה שכשיגדל הוא יהרוג את אביו ויינשא לאימו. הוריו של אדיפוס החליטו להרוג אותו כדי למנוע את התגשמות הנבואה, והפקידו אותו בידי רועה צאן שהיה אמור לעשות זאת. אבל הרועה ריחם עליו והשאיר אותו חי. אדיפוס גדל בעיר קורינתוס כבנם של מלכי העיר. כאשר גדל, הוא שמע נבואה שעל פיה הוא עתיד להרוג את אביו ולהינשא לאימו, ומחליט לברוח.
בבריחתו נתקל באנשים שהתווכחו איתו על אישור מעבר והם הגיעו לידי תגרה, אדיפוס נאלץ להרוג כמה מהם, אחד מהם היה אביו המלך (והוא לא ידע זאת). הוא נשא לאישה את אישתו של המלך (כפרס על חידת הספינקס), אימו. כשפורצת מגיפה בעיר תביי, אדיפוס מבקש לדעת את הסיבה, ונודע לו כי רוצח המלך נמצא בעיר. הוא מבקש לדעת מי רוצח המלך ונודע לו שהוא עצמו. כעונש הוא עוקר את עיניו ויוצא לגלות עם שתי בנותיו (איסמנה ואנטיגונה). אימו מתאבדת. שני בניו האחרים נשארים בעיר.
בשתי תימות עיקריות עוסקת הטרגדיה: גורל ומוסר, שתי תימות שעוד יעסיקו את גיבורי הספר The Red-Haired Woman
הולדת הטרגדיה
הולדת הטרגדיה הוא טקסט פילוסופי ארוך שמנגיש בין הטרגדיה היוונית לפילוסופיה. ניטשה טוען שהטרגדיה של יוון העתיקה הייתה הצורה הגבוהה ביותר של האמנות כיוון שהיא משקפת את הדיכוטומיה בין היסוד הדיוניסי (הרגש, היצירה) לאפולוני (היסוד השכלתני שממסגר את החיים בתבניות), בין שני היסודות מתקיים מאבק תמידי שהוא יסוד הטרגדיה היוונית. הוא עוסק גם בהתפתחות ההיסטוריה וטוען, באופן כללי ביותר, שההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה תמיד.
שאהנאמה
השאהנמה הוא ספר או אפוס המלכים, שנכתב על ידי המשורר הפרסי פירדוסי בשנת 1010, והוא מספר את העבר ההיסטורי (והמיתולוגי) של פרס, מבריאת העולם ועד לכיבוש המוסלמי של פרס במאה השביעית. נהוג לחלק את השאהנמה לשלושה חלקים: החלק המיתולוגי, החלק ההירואי והחלק ההיסטורי. מרכז האפוס הוא הטרגדיה של רוסטם וסוהרב: רוסטם הגיע לממלכה קטנה. בתו של מלך המקום התגנבה אל מיטתו בלילה והתוודתה לפניו שהיא חושקת בו ורוצה ללדת ממנו ילד. רוסתם נעתר וביקש את ידה.
הזוג הצעיר מבלה רק את ליל הכלולות יחדיו ומיד אחריו שב רוסטם אל מלחמותיו. לפני שיצא הניח בידי אשתו קמע והורה לה כי אם יוולד להם בן, תקשור את הקמע על זרועו, ואם בת – תניחו על ראשה. כעבור תשעה חודשים נולד סוהראב. אמו, שלא רצתה שהאבא יקח את הבן למלחמותיו, שלחה לו שליחים שבישרוהו כי נולדה לה בת. סוהראב תר אחרי אוהל אביו באחת ממלחמותיו, ובסופו של דבר האב והבן נאבקו זה בזה במשך שלושה ימים. ביום השלישי רוסטם תפס את פגיונו ונעצו בסוהראב.
על הספר
וזו רק ההקדמה הכללית לספר Red-Haired Woman. כל אלו משמשים עמודי תווך, אבני יסוד, לרומן. גם הפעם פאמוק ממקם את הרומן שלו באיסטנבול ובפאתיה, בהתפתחותה המודרנית וביחסים המורכבים בין אבות ובנים.
אזהרה: מכיוון שלאחרונה לא מתרגמים את ספריו של פאמוק, הרשיתי לעצמי לספר את הסיפור על פרטיו (בלי לספר את סופו), וייתכן שיהיו בו ספויילרים!
A father is a doting, charismatic figure who will until his dying day accept and watch over the child he sires. He is the origin and the center of the universe (p. 265
בשיקטאש
הרומן מסופר מנקודת מבטו של Cem Çelik (פלדה= Çelik), גוף ראשון יחיד, מלבד החלק האחרון של הספר. הוא נע בין 1984 עד 2015. הזמן שבו מתרחשת העלילה (כמו בכל ספריו של אורחן פאמוק) הוא ציון דרך היסטורי חשוב: בשנת 1980 בוצעה ההפיכה הצבאית השלישית (מתוך ארבע) בטורקיה. השלטון הצבאי נמשך כשנתיים. בשנים אלו נעצרו ונחקרו כרבע מיליון איש, רובם עונה. זה גם הרקע להעלמויותיו הרבות העתידיות של אביו של גיבורינו.
Cem רצה להיות סופר, אבל אחרי מה שקרה הוא לומד גיאולוגיה הנדסית, והופך להיות קבלן בניין. תפקידו של הגיאולוג הוא לחקור את מבנה כדור הארץ, את תכונותיו – מתי ואיך נוצר, מה המרכיבים שלו, התהליכים הדינאמיים שמתרחשים בו והאוצרות הטמונים בו. ללא ספק, הן Cem והן פאמוק, חופרים עמוק אל עבר התת מודע.
בשנת 1984 הוא, אימו ואביו גרו בדירה קטנה בבשיקטאש ליד Ihlamur Palace
לאביו של Cem היה בית מרקחת קטן שנקרא Hayat (חיים). פעם בשבוע היה האב נשאר לעבוד בה כל הלילה ו Cem היה מביא לו את ארוחת הערב. בית המרקחת לא היה מלא כל הזמן, אבל לפעמים חבריו השמאלניים של האב היו מגיעים לבקר, כשהנער היה מגיע הם היו מפסיקים לדבר. אביו היה יפה תואר, גבוה ומרשים ומדי פעם היה "נעלם" מהבית, לרוב בגלל דעותיו הפוליטיות. זה היה ערב סתווי ורגיל בפעם האחרונה שהביא לאביו את ארוחת הערב. אביו נעלם. Cem דמה לאביו בכל, ביופיו, גובהו והאינטלקט שלו.
גבזה (Gebze)
כדי לפרנס את המשפחה, בילה Cem את קיץ 1985 בעזרה בחנות ספרים בבשיקטאש, התפקיד שלו היה לאתר גנבים, רובם סטודנטים. בתקופה הזו הוא קרא הרבה, אפילו ספרי חלומות. כאן גמלה ההחלטה בליבו להפוך להיות סופר. בשנה השנייה ללימודיו, הוא ואימו עברו לגבזה (Gebze).
שם, Cem מוצא עבודה בפרדס. ליד הפרדס קבוצה של אנשים חפרו באר וסקרנותו הובילה אותו לבדוק למה המאסטר מתעמר בעובדיו. יום אחד המאסטר שואל את Cem אם הוא רוצה לעבוד אצלו, כיוון שהעובדים שלו עזבו אותו ויש לו עבודת חפירה באתר אחר. למרות שרצה כבר להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפיתוי להרוויח כסף רב בזמן קצר היה גדול. Cem ומאסטר מהמוט נוסעים ל Öngören, שבאותו זמן הוא פרבר בפאתי איסטנבול.
Öngören
Cem רואה במאסטר מהמוט כאב, ועושה כל מה שמבקש ממנו. הוא משווה בין המאסטר לאביו, בין מעשיו של זה מול מעשיו של זה. בכל ערב אחרי עבודת החפירה, אחרי הארוחה, היו יורדים מהרמה שבה חפרו את הבאר, אל העיר Öngören , דרך בית הקברות, יושבים בבית קפה, שותים ראקי וקונים את מצרכיהם.
יום אחד Cem פוגש את האישה, שתיאורה הוא כותרת הספר – The Red-Haired Woman. על משמעות צבעה של השיער, הקורא ילמד בחלק השלישי של הספר, ויווכח ברובד נוסף ברבדים ובשכבות הרבות של הרומן. הוא פוגש בה במקרה, פגישה קצרה שמשנה את חייו. מאותה פגישה מקרית הוא לא מפסיק לחשוב עליה ומייחל לפגוש בה שוב. לכן בכל פעם שהוא והמאסטר היו "יורדים" לעיירה והיו יושבים בבית הקפה, הוא היה מתחמק ומחפש אותה.
בערבים, כשהיו נשכבים לישון, או לקראת ארוחת הערב, המאסטר היה מספר סיפורים ל Cem. יום אחד הוא מספר לו את סיפור יוסף ואחיו, עוד סיפור מיני רבים, שיחשוב עליו רבות במהלך חייו. המאסטר אומר לו שלאב אסור להעדיף בן אחד על האחרים,
A father must be fair. A father who isn't fair will blind his son (p. 47
אדיפוס המלך והשאהנמה
ערב אחר מאסטר מהמוט מבקש מ Cem שהפעם הוא זה שיספר לו סיפור, והנער מספר לו סיפור שקרא בחנות הספרים בבשיקטאש, אדיפוס המלך של סופוקלס. Cem מאוד מופתע מתגובתו של המאסטר, שאומר שאף אחד לא בורח מהגורל שלו. הוא מופתע שמה שמעסיק את המאסטר זה הגורל ולא הסיפור המוסרי. גם למחרת, המאסטר ממשיך לטעון לעניין הגורל, ואומר לו שהסיפור מזכיר לו את סיפור רוסטם וסורהאב, ומספר לנער את סיפור השאהנמה.
בינתיים Cem מאבד אמון שהוא והמאסטר ימצאו מים, וככל שהזמן עובר והמים לא נפרצו הרגיש שהמאסטר כועס עליו והחל גם לכעוס על עצמו. וגם על המאסטר. אבל מצד שני, הסיפורים שהיו מספרים אחד לשני היו החלק הנעים ביותר בזמן שהיו יחד. הנער לא מבין מה יש במאסטר שגורם לו לציית לו. ככל שהחפירות נמשכות, ככל שהבאר מתעמקת, כך מתעמקים היחסים בין מאסטר מהמוט ל Cem.
כשהם מטיילים בחיק הטבע הסמוך לאיסטנבול, Cem לומד כיצד דמות אב יכולה לעורר פחד כמו גם חיבה, וכיצד יש לשמור על סודות כדי ליצור תחושת עצמיות עצמאית.
These layers were not so different from human blood vessels. Just as human veins carried the blood that fuels our bodies… (p. 71
The Red-Haired Woman
אחרי שיטוטים והמתנות אינסופיות Cem פוגש סוף סוף את מושא תשוקותיו, האישה אדומת השיער. הוא פוגש אותה עם אנשים נוספים יושבים בבית קפה והוא מבקש להיכנס לשם, אך המלצר מסרב להכניס אותו. האישה מתערבת בשבילו ומבקשת מהמלצר להכניס אותו, כיוון שכולם מכירים אותו. אבל הנער נבהל וחוזר על צעדיו. בינתיים מסתבר ל Cem שהאישה אדומת השיער היא שחקנית בתיאטרון The Theater of Morality Tales, וכשמו כך סצנות ההצגות שמועלות בו: עקדת יצחק, המלט, סירנו דה ברז'רק, סצינת הסיום של האפוס של רוסטם וסורהאב. הוא גם סוף סוף יודע את שמה, Gulcihan, כשהיא מספרת לו שמחזות יוונים לא עובדים בטורקיה.
הבריחה
יום אחד המאסטר יורד לבאר, משהו משתחרר, נשמעת צעקה וקולו של המאסטר לא נשמע יותר. Cem רץ לעיר כדי להזעיק עזרה. הוא חושב שהאישה אדומת השיער תוכל לעזור לו אבל כשהוא מגיע נאמר לו שהיא ומשפחתה עזבו. הוא חוזר למחנה שלהם, לוקח את החפצים שלו וחוזר לתחנת הרכבת מבלי להביט לאחור. במהלך השנים שיבואו הוא ישאל את עצמו כל הזמן מה בדיוק קרה שם, האם המאסטר היה חי כשעזב אותו, האם רק נפצע..
הוא מגיע לאיסטנבול, מתנחם בערב רב שמתקהל סביבו, ולמרות המשקל הכבד שהוא מסתובב איתו הוא מספר על שיטוטיו בבשיקטאש, בעת הבריחה: ארמון דולמבהצ'ה, קיוסקים, סנדוויצים עם קבב. והקורא זע בכורסתו באי נוחות: איך בנאדם ממשיך בחייו כשרק הרגע נטש מישהו שנפל – אולי אל מותו. ולא סתם מישהו, אלא המאסטר, מי שהתייחס אליו כאל אביו. הוא אפילו מצליח להירדם בנסיעה חזרה ולחלום:
It was a sunny, balmy paradise, cleans of crime and punishment (p. 137
החטא ועונשו: אדיפוס, רוסטם ושות'
אט אט Cem מבין שהעניין ירדוף אחריו כל חייו, אבל הוא מבטיח לעצמו לפחות להעמיד פנים שדבר לא קרה. כדי לחיות חיים שגרתיים הוא היה חייב לעשות ההיפך ממה שעשה אדיפוס. אם אדיפוס עזר לחקור את מות אביו ועקר בסוף את עיניו כעונש, Cem היה צריך להתנהג כאילו דבר רע לא קרה. אדיפוס הפך לרוצח למרות שממש לא רצה להיות כזה; הוא רצה להיות אדם טוב ולכן חיפש חיפושים בלתי נדלים אחר הרוצח וגילה שהוא-הוא הרוצח ולא אחר. הוא מגיע למסקנה שהמחזה של סופוקלס, אדיפוס המלך, לא נבנה כולו לא על מעשה השטן, אלא על "חיטוטו" של הגיבור החקרן (שם, עמ' 147. תרגום חופשי שלי).
מכאן והלאה Cem יחקור לעומק את אדיפוס, רוסטם, עקדת יצחק, יוסף ואחיו. הוא ישאל, יחקור, ישווה, יבדוק ביצירות אמנות וינסה להבין את גורלו שלו. הוא מבין שאדיפוס רצח את אביו ואילו סורהאב נרצח על ידי אביו – רצח אב מול רצח בן. One is a story of patricide the other story of filicide (p. 170n
בין היתר הוא ינסה להבין גם מה מקומה של האם בכל הסיפורים הללו.
גלות
Cem גם לומד שהשאהנמה המקורי היה בארמון טופקפי והוא נמכר למערב כשהסולטנים העות'ומאנים החליטו לצאת מהארמון והשאירו אותו מאחור. הוא נפל בידי הרוטשילדים ונמכר לאמריקאים, וכמו חלק מגיבוריו הטראגיים של האפוס הוא בילה את זמנו בגלות זרה.
דבר נוסף שהוא לומד הוא שבשני הסיפורים הנאמנות למשפחה, למלך, לאב ולשושלת עמדו מעל הנאמנות לאומה. ולמרות הכל, בחיפוש אחר האב הגדול, המכובד, שניהם, הנסיך אדיפוס וסוהראב, שיתפו פעולה עם האויבים של המשפחות שלהם. ממש כמו שיטוטיה של השאהנמה בגלות.
Cem גם חוקר רפרנסים לאמנות הפלסטית של המיתולוגיות ומגלה את הציור של איליה רפין, איוון האיום ובנו, שכמו לקוח מסצינה מהאפוס הפרסי
ומוצא גם את הציור של אינגר, אדיפוס והספינקס
את גוסטב מורו
וחוקר גם את סרטו של פייר פאולו פאזולינו אדיפוס רקס.
האב הנעדר
When you grow up without a father, you think there is no center and no end to the universe, and you think you can do whatever you want … But eventually you find you don't know what you want, and you start looking for some sort of meaning, some focus in your life: someone to tell you no (p. 253
השנים חולפות וCem מתחתן. הוא ואישתו עיישה (אישתו השלישית של הנביא מוחמד, האישה האהובה והמועדפת עליו) לא מצליחים להביא ילדים לעולם, והקשר ביניהם מתחמם ומתחזק. הוא מתעשר ומקים חברה (באופן אירוני שמה Sohrab) ונוסע הרבה בעולם. בני הזוג הם טורקים מודרניים, בעלי אופי חילוני, והאיפיונים האלו יעמדו בניגוד גמור למסורת שיפגשו בה מול דמויות אחרות ברומן.
יום אחד Cem מקבל הודעה מאישתו השנייה של אביו, כי אביו מת. בהלוויה אדם ניגש אליו ונותן לו כרטיס ביקור. לאחר שבועיים הם נפגשים והאיש מספר לו שהוא גר באותו הבניין שבו גרה האישה אדומת השיער. הוא גם מספר לו שהיא הייתה אהובתו של אביו.
המפגש הזה משנה את חייו. מכאן ואילך, לא אמשיך לפרט את המשך פרטי העלילה, אתיר לקורא להסתקרן ולחפש את הספר, ואולי אף יתרגמו אותו.
Öngören: החיזוי והעיוורון, יצחק יעקב וניטשה
מוטיב נוסף סמוי שמופיע ברומן המופת הזה: מוטיב העיוורון. שמה של העיירה שבה חופרים Cem ומאסטר מהמוט את הבאר שלהם הוא Öngören, בטורקית משמעה חיזוי. עניין החיזוי והנבואה מרפרר לחיזוי ולנבואת רצח האב במחזה אדיפוס המלך. סיפורו של אדיפוס מתחיל בעבודה שאדיפוס לא יודע בכלל על זהותו, עיוור באופן מטאפורי. כשאדיפוס יודע מי הוא ומתוודע אל זהותו או מתעוור באופן ממשי – נועץ סיכות משמלתה של אימו (שהתאבדה) בעיניו. ברגע שהוא מתוודע אל זהותו הוא גם מתוודע אל עניין החיזוי והנבואה.
הולדת הטרגדיה: יסוד דיוניסי ואפולוני
כאן אני מתחברת להולדת הטרגדיה של ניטשה ומוכיחה את היסודות הדיונוסאיים והאפולוניים שמהווים קונפליקט. אדיפוס מתחיל את המחזה בראייה פיזית ושכלתנית. הוא ממשיך כמהיר חימה ולהוט לגלות את האמת (מי הרוצח) – מאבד את שכלו ותבונתו – ועיוור לאמת; הנביא, שהעלה את הנבואה, הוא עיוור בעצמו, באופן פיזי, אך יש לו את כוח הראייה הרוחני, הראייה שלו היא הכרה בעתיד לבוא, ולכן הוא מבטל את תבונתו של הנביא ומעלה את ערך התבונה האנושית. המחזה מסתיים כשאדיפוס מגלה את האמת, אך מבין שהתבונה חסרת תועלת מעוור ומגלה עצמו מתבאי. הן אדיפוס והן הנביא מבקשים לגלות את האמת – שניהם באופן שונה.
במחזה אדיפוס המלך ניכר שמי שעיוור פיזית הוא זה שרואה באמת. בהקשר לכך ניתן לבחון את העיוורון גם בתנ"ך כמו בסיפורי עקדת יצחק ויוסף ואחיו, כפי שהם מוזכרים גם ברומן –The Red Haired Woman. הן יצחק (הנעקד, זה שלא יבחין בין יעקב לעשיו) – "ויהי כי זקֵן יצחק וַתִּכְהֶיןָּ עיניו מראֹת" (בר' כז 3), והן יעקב (אביו של יוסף) – "ועיני ישראל כבדו מזֹקן לא יוכל לראות (בר' מח 38). שניים משלוש אבות היהדות היו עיוורים. העיוורון לא מנע מהם למלא תפקידים ציבוריים ולהיות מנהיגים רוחניים
ברור כי החיזוי והנבואה עשויים לרמוז גם על סופו של הספר (למרות שהוא בכל זאת מפתיע). למרות ש Cem מודע באופן חקרני להשלכות של מה שעומד לקרות, הוא מאפשר לעצמו רגע של טשטוש כדי להתחמק מהגורל.
מודרניות: Yeşilçam, אטאטורק, וטורקיה כאם הגדולה – The Red-Haired Woman
Yeşilçam
פאמוק מתעסק הרבה עם התפתחותה של איסטנבול בפרט ושל טורקיה בכלל. אחד הביטויים לכך הוא התפתחות הקולנוע הטורקי, Yeşilçam .Yeşilçam (=עץ האורן) הוא הקולנוע הטורקי שהחל צעדיו בשנת 1895, אך רק אחרי מלחמת העולם השנייה (אחרי 1950) הוא שגשג. Yeşilçam נקרא על שם רחוב Yeşilçam ברובע Beyoğlu באיסטנבול (לא רחוק מÖngören, המקום בו העלילה מתרחשת) בו התבססו שחקנים, במאים, אנשי צוות ואולפנים.
בשנת 1980 ה Yeşilçam הסתיים אך התחיל לפרוח שוב בשנת 2002. נורי בילגה ג'יילן, פאטיה אקין הם בימאים מוכרים בתעשייה, אורחן פאמוק תסריטאי, ועוד הרבה שחקנים וזמרים, ביניהם: טורקאן סוראי, פרדי טייפור, איברהים טטליסס.
איסטנבול
ביטוי נוסף לכך הוא השיטוטים של Cem כנער וכבוגר בבפאתי איסטנבול. כנער הוא מתאר את Öngören כעיירה העומדת בפני עצמה בפאתי איסטנבול. את כיכר העיר, בתי הקפה, הנגריה, בניין ישן, אוהל התיאטרון, Öngören כרמה שטוחה וצחיחה שאין בה דבר והמרחק ממנה אל העיירה דרך בית הקברות, ללא תאורה כל כך שקטה שניתן לשמוע את הציפורים מצייצות.
Cem מציין את הרכבת שחוצה את המקום שמציינת עבורו את החוט המקשר של איסטנבול לאירופה, Cem היה גאה שהם נמצאים באיסטנבול שקרובה לאירופה ולא באיזור האנטולי השמרני. לאחר שלושים שנות היעדרות Cem חוזר אל המקום, אך מגלה ש Öngören "סופחה" אל איסטנבול רבתי, היא כבר לא עיירה בפני עצמה, היא חלק מהעיר הגדולה. את המרחק בין העיירה לרמה שבה חפרו את הבאר חוסמים בתים גבוהים וצפופים, בית הקפה, התחנה, הכיכר – הכל נעלם.
The town I'd known was now a run-of-the-mill Istanbul neighborhood, crammed with concrete structure like any other (p. 237
אטאטורק
מערכת היחסים אב-בן קשורה בקשר הדוק לשינויים שחלים בטורקיה, למאבקים בהתפתחויות מודרניות. מלבד האב הפרטי, אם של Cem ואם של פאמוק הסופר, פאמוק עוסק באב אחר, המתנשא מעל הכל, אך לא מצויין מפורשות: אטאטורק, ששמו פשוטו כמשמעו, "אבי הטורקים". הרומן מתווה את הרפורמות של אטאטורק כמעט מאה שנה אחרי, והיסחפותה של מהאידיאלים החילוניים שלה. הספר מציג את מערכת היחסים האמביוולנטית יותר ויותר של מדינה לאביה הפוליטי.
אולי אנו זקוקים ליותר מאב אחד בחיינו, אך לא רק כאשר אבותינו נעדרים לעיתים קרובות כמו במקרה של פאמוק. שכן, זה לא תפקידם של אבות לבצע מעשים בלתי נשכחים לאורך חיינו ואלה שאנו תוהים עליהם ולומדים מהם, בבחינת אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה.
אישה אדומת שיער
המונולוג של האישה אדומת השיער בסוף, כמו לקוח מתוך אחד המיתולוגיות, אולי מתוך סיפורם של רוסטם וסוהראב, כפי שהציגה בעצמה בתיאטרון. גם היא וגם Cem יוצאים למסלול המשווה את תפקיד הגורל, דוגמת ההיסטוריה, האזהרות שהמיתולוגיות מהבהבות בו תוך זרימת חיי היומיום. כאמור, לאישה יש תפקיד משמעותי ברומן, לא בכדי כותרת הספר על שם צבע שערה האדום. צבע שערה מתקשר לגאווה ודעה קדומה.
ואולי, The Red-Haired Woman, הוא בעצם משל על טורקיה של ימינו, עיבוד מודרני למיתולוגיה היוונית (או הטרגדיה הטורקית): על השאיפות המובילות לבחירת מנהיג סמכותי, ועל מגוון הסכנות החמורות בתהליך כזה.
"נראה שכולנו היינו רוצים שאבא חזק ונחוש אומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות … האם זה בגלל שקשה כל כך להבדיל בין מה שאנחנו צריכים ואסור לעשות, מה מוסרי ונכון ממה שהוא חוטא ולא נכון? או שמא בגלל שאנחנו כל הזמן צריכים להיות בטוחים שאנחנו חפים מפשע ולא חטאנו? האם הצורך באב תמיד נמצא, או שאנו חשים אותו רק כאשר אנו מבולבלים, או מיוסרים, כאשר העולם שלנו מתפרק?" (תרגום חופשי שלי, מ.ג.)
באר המים כבאר חניכה
הקריאה בספריו של פאמוק היא חוויה. חוויה תרבותית, היסטורית, מרחבית, פילוסופית. כמו צלילה בתוך באר, צלילה אל התת מודע. מוטיב הבאר וחפירתה ריפרר לי לבארות אחרות שנמצאו בפורטוגל: בארות החניכה המסתוריים בסינטרה. יש לבאר הזו מטרה רוחנית, שנעה בין מוות ללידה.
כשיורדים בה, קשה שלא לחוש את התחושה המעיקה של ירידה אל הבור האחרון. כשיוצאים ממנה – התחושה היא של לידה ויציאה אל העולם המואר, מלא החיים. בין אם הולכים ושוקעים בחשיכה, או שהולכים ויוצאים לאור, היא בנויה כך כדי שתוביל את המאמין במסע של גילוי עצמי ולידה מחדש (אתר יוריקה)
סרטון של טירת סינטרה והבארות:
השיטוטים של גיבורי הספר The Red-Haired Woman בפרט וספריו של פאמוק בכלל גורמים לי לרצות לחזור לאותם מקומות, כאילו אני עצמי מטיילת בהם: ליד המספר, ליד בית הקפה, הקיוסק, הנגרייה, האוכל והשתייה
אחד הספרים המשובחים של אורחאן פאמוק, אם כי נדמה לי שאני כותבת ואומרת את זה כמעט אחרי כל ספר שלו שאני קוראת.
לקריאה נוספת:
פוסט : גוף האישה, אונס וזנות: איסטנבול כמבע טקסטואלי אצל אליף שאפאק
פוסט Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World
פוסט תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק
תכנית הרדיו על טורקיה המילים והדברים ; היTרבות
טיול באיסטנבול בעקבות אליף שאפאק ואורחן פאמוק
על סרטו של נורי בילגה ג'יילן, עץ האגס הפראי
