זו התרגשות מאוד מיוחדת כשא.ב. יהושע מוציא ספר חדש. מה עוד יכול לחדש מי שכבר כתב על הכל: זוגיות, הומור, יחסי אדם מדינה, יחסי אדם לאדם, יחסי הורים-ילדים, יחסי כובש נכבש… ?
מה שנשאר זה לרקוח הכל לכדי משל אחד.
משל?
כן. א.ב. יהושע חוזר לחומרים שהאדירו אותו. הוא רוקח הכל לכדי סיפור אחד שיש בו הכל, אבל ה-הכל הזה מרומז בסיפור נפלא, ורק צריך לקלף את השכבות בזהירות. יגעת ומצאת! המנהרה הוא ללא ספק, רומן מופת!
המנהרה / א.ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 2018
על הספר
הנרטיב נפתח כשצבי לוריא ואישתו ד"ר דינה לוריא, רופאה בכירה לרפואת ילדים, נמצאים אצל הנוירולוג, שמגלה שבמוחו של צבי נפתח מעין "חור שחור" שמתחיל לבלוע את כל מיני דברים שהוא זוכר, וזה מתחיל בשמות פרטיים. "כשהשמות נבלעים, כנראה נשאר מקום פנוי", הוא אומר לאחותו כשהוא מתקשר להסביר לה על האטרופיה (עמ' 25). החור השחור, או המנהרה, עלול להתפתח בזמן הקרוב ולהתרחב. אבל אומר הנוירולוג, ניתן להילחם ולעצור את התפתחותו של החור השחור על ידי טיפול בנפש. כלומר הנפש נגד המוח.
צבי לוריא בן שבעים ושלוש, הוא מהנדס בכיר ומוערך בגמלאות בנתיבי ישראל, ותפרידו היה לנתב דרכים חדשות שיקלו על האזרחים את הגישה, תוך דאגה ממקומות ללא קליטה – שאם חלילה תהיה תאונה תהיה אפשרות להזעיק עזרה – דאגה למרחב ראייה, למרחב תזמון, למרחב גיאולוגי, למרחב פוליטי, לשיטוח או כרסום גבעות או חדירה של מנהרות, קשרים צבאיים, מנהלתיים, אזרחיים ועוד. בכל אלו לוריא צריך להתחשב כשהוא מקים דרכים חדשות בארץ. תפקידו לא להתעסק עם בני אדם, אלא "בדרכים, במעקפים, בהסתעפויות" (עמ' 124).
המנהרה
המנהרה היא גם הבולען הנסתר במוחו של לוריא, גם בולען טופוגרפי נסתר מעין אבל גם גשר נסתר, מעבר ממקום למקום, וכמו שאומרת אחת הדמויות ללוריא, "אני רואה שהמנהרה הזאת מחזקת אותך" (עמ' 222). ולוריא מצידו מבקש מאותה דמות לתרגל אותו בשמות ובזמנים כדי להקשות על המוח שלו לפורר את המציאות" (עמ' 128). אבל ממה?
כדי לטפל במצבו הנפשי שיחזק את מצבו הפיזי, שולחת דינה את בעלה, צבי, לתרום מזמנו ומהשכלתו לבחור צעיר במשרד שעבד בו. יחד הם מנסים לפתור טוואי שטח שבמרכזו סיפור של אב ושני ילדים שהם שב"זים – שוהים בלי זהות. הם היו בעבר פלסטינים, אחר כך נבטים וכיום הם בלי זהות "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת" (עמ' 256). תוך כדי דינה נדבקת בחיידק אלים ולוריא מאבד את הטלפון שלו. וכשהוא מנסה לשחזר את שם הרחוב שהוא גר בו, כשכיכר רבין, או קבר רבין (אנדרטה) הוא העוגן להתמצאותו במרחב שהופך להיות נזיל עבור לוריא. מסביב לכיכר, וגם למקום מגוריו, הרחובות הם רחובות עם שמות של מנהיגים ציוניים אבל הוא גר דווקא ברחוב עם שם של רב. כשדינה מתאשפזת הוא פוגש בבית החולים בחור פלסטיני, שתרם כיליה לבן דודו שלא ידע לשמור עליה והוא לא רוצה לשמש לו מוסר כליות, שמציע לו סיור על הגג כדי להוכיח לו שהארץ הזאת קטנה וצפופה (עמ' 234).
הומור
אבל אין שום דיכאון, כאב, הדחקה או עצב בכל אלו. להיפך. א.ב. יהושע כותב בהומור, כאילו בחייו של צבי לוריא נכנסה איזושהי חדווה, כאילו צבי מנצל את המנהרה ואת החור השחור כדי להשתעשע, להסתיר מידע שלכאורה שכח, אולי אפילו להשתנות. איש שבימי עבודתו הפריד בין האישי לציבורי פתאום הופך לאב-סב דאגן שאיכפת לו מהנעשה סביבו. בגב הספר נכתב שזהו אחד הרומנים הנועזים והעמוקים שבין ספריו של יהושע, ואני בהחלט יכולה להסכים עם כל מילה.
לצערי, כל מילה מילה נוספת לגבי העלילה או הספר תהווה ספויילר, ומכך אני נמנעת.
ללא ספק הרומן היפהפה הזה עוסק בזהות ובאיבודה. אבל לא רק. כמעט כל דמות, כל מילה, כל מקום נושאים בחובם משמעות סימבולית או מטאפורית. א.ב. יהושע בהחלט חזר להיות הסופר של "מסע הערב של יתיר", מלא במשמעויות ורבדים שצריך לקלף אט אט ולתהות על קנקנם.
