אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה שמצוטטת כמוטו של הספר, מפיו של מקס פריש: "האם תהיו מסוגלים להבין את בני ארצכם אם רובם ינשלו אתכם יום אחד מזכויותיכם, במטרה להגן על זכויותיכם?"
שאלה קשה, כמה שלא הפכתי בה לא הצלחתי לענות עליה. גם כשסיימתי את הספר. וגם אחרי ששאלתי את עצמי את השאלה, שכמעט מובנת מאליה: מה תעשו אם יום אחד מישהו ירצה לבנות מסגד במקומו של בית הכנסת במקום מגוריכם?
לא משנה כמה ליברליים תהיו, לא משנה כמה אנושיים ולא גזעניים תהיו, כמה חסרי דעות קדומות אתם – בואו נהיה כנים בינינו לבין עצמנו: האם באמת ובתמים, עמוק בתוך ליבכם, אתכם מוכנים שהמורשת שלכם תמחק לטובת מורשת אחרת?
מודה. קשה לי לענות על השאלה הזו.
בכך עוסק הספר הנפלא של עאישה מאליק, ארצנו הירוקה והנעימה. כותרת אירונית. ולא רק. האם "ארצנו" היא באמת ארצנו – של כולנו? והאם ארצנו היא הבית שלנו? מה זה בכלל בית?
ארצנו הירוקה והנעימה, עאישה מאליק, הוצאת ידיעות ספרים. תרגום: תומר בן אהרון
This Green and Pleasant Land, Ayisha Malik, 2019
על הספר
סכינה הישאם נולדה בפקיסטאן והגיעה לבירמינגהאם באנגליה. בנה, הישאם בילאל, נשוי למרים והם גרים ביישוב בשם אחרית בבל. סכינה לא מבינה למה צריך לגור במקום ששמו מעיד על עתידו. לסכינה אחות בשם רוחסאנה. סכינה עומדת על ערש דווי וגם עומדת להטיל על בנה משימה שתחזיר אותו לאמונה היא מבקשת "תבנה להם מסגד", "תראה לאנשים האלה את האיסלאם שלנו", "הכפר הזה הוא אפריקה שלך" (שם, עמ' 14-15). בילאל חושב לעצמו כי כאשר משהו מת אין לדעת מה מתעורר לחיים במקומו.
בילאל רואה חשבון, יש לו משרד עצמאי והוא מעסיק מספר עובדים. אחרי חצי שנה מיום מותה של אימו הוא תורם סכום כסף נכבד למסגד המקומי בבירמינגהאם, אבל מתקשה לממש את בקשתה של אימו, כי הרי קולוניאליסט הוא לא (שם, עמ' 23). מרים, אישתו, משתעשעת במחשבה ומנסה לשכנע אותו להקים את המסגד כ"ניסוי חברתי". ריצ'רד, כומר היישוב, שלא מגיב במילים לרעיון על הקדמת המסגד, מבקש מבילאל להעלות את הרעיון באסיפה הקרובה ומגן עליו מפני העתיד לבוא "כל למה שמביא מעט אמונה לחיים הוא דבר טוב" (שם, עמ' 111).
שלי, האישה המבוגרת והאחראית על היישוב, אומרת על עצמה שהיא לא גזענית אבל "אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן" (שם, עמ' 113). מכאן, מדרגות הדעות הקדומות והגזענות רק תעלינה ותעלינה. היא זו שגם מתייחסת לרעיון כאל "תקיעת סכין בגב" (שם, עמ' 117), "תקרית שערורתית" (שם, עמ' 117), "תועבה" (שם, עמ' 118) וגם "דבר חדש… המאיים להשחית את המקום הנהדר הזה שאנחנו חיים בו" (שם, עמ' 120).
בינתיים, אחותה הצעירה של אימו, רוחסאנה, מועדת ומתקשה לתפקד והוא מזמין אותה לגור בינתיים בביתם. תוך כדי החלמתה ונסיונות לימודי האנגלית שלה, היא נפגשת עם שלי ומתחברת אליה. דווקא עם שלי, זו שעושה צרות רבות לבילאל ולאישתו. אבל אולי זה מה שיביא את השלום?
גם מערכת יחסיו של בילאל לאישתו מרים עולה על שרטון ונשאלות שאלות רבות שקשורות לאהבה, מערכות יחסים חדשות וישנות וגם מקומה של המסורת והשורשים גם אם נולדים במקום אחר, באנגליה, מדינה של ליברליות ומפגשים עולמיים ותרבותיים.
המסגד
נושא המסגד הופך באמת לרצף של תקריות: גרפיקטי על דלת משרדו של בילאל "מוסלמים מזדיינים תחזרו הביתה", קופסה שבה תרומה לבניית המסגד, פתק נוסף על חלון מכוניתו של בילאל "אתם לא רצויים פה" (שם, עמ' 216) וגם "שני אלה יכולים לארגן את נקיונות האביב בעשר השנים הבאות, והם עדיין לא יהיו חלק מהמקום הזה" (שם, עמ' 219). אבל כל זה רק מחדד את הנחישות של בילאל. מי שמנסה לפשר בין הניצים הוא ריצ'רד הכומר שמנסה להוקיע את החשדנות ואף מציע שבילאל ואישתו מרים יגלמו את יוסף ומרים בהצגה של חג המולד. אבל בשל כך גם הכומר הופך ל"כופר".
וכך קורה שהיישוב הקטן והמנומנם מתחלק לשניים: אלו שבעד מרים ובילאל והקמת המסגד ואלו שהם נגד הקמת המסגד והולכים אחרי שלי, והולך וגועש עד לתפנית שכתובה באורח גרוטסקי.
שלושה נושאים נוספים
חוץ מהשאלה – מה היית עושה במקום – שלושה נושאים נוספים העירו את מנוחתי במהלך קריאת הספר
א. ההשוואה הבלתי נמנעת לספרו של מישל וולבק, כניעה, שיצא לאור בשנת 2015 בהוצאת בבל. הספר, שעלילתו מתרחשת בשנת 2022 בצרפת, מספר את סיפורו של פרנסואה, פרופסור באוניברסיטת הסורבון. צרפת נמצאת במהלכו של משבר פוליטי – הסוציאליסטים קושרים קשר עם מפלגה מוסלמית, כדי להפיל את מארין לה פן. המשבר מתבטא גם בפרץ של אלימות ואנטישמיות. פרנסואה לא מוצא את עצמו ומחליט ללכת למנזר בעיירה מרטל (המנזר מהווה סמל חשוב כי ניצח קרל מרטל את הכוחות האיסלאמיים, כאלף שנה קודם לכן, וזה גם המקום בו הויסמנס, גיבורו של פרנסואה, הופך לאדם חילוני). מוחמד בן עבס, ראש המפלגת הסוציאליסטית הופך לנשיא צרפת ומחוקק חוקים חדשים ומוביל את המוסלמים למעמד חדש. הרומן מסתיים בפרנסואה העומד להתאסלם ולזכות לחיים טובים יותר, לעבודה יוקרתית, ולנשים שייבחרו עבורו.
יש הרבה מקום להשוואה בין שני הספרים האלו, אם מבחינת מגדר המחבר, הדמויות הראשיות, מצבם המשפחתי, מעמד, זהות. אבל לא זה המקום לעשות זאת. יחד עם זאת, סופו של הספר כניעה הוא בכניעה של הצרפתים מול המוסלמים ושליטתם של המוסלמים בצרפת (כמרכז תרבותי, כארץ שבה התרחשה אחת המהפכות החשובות בעולם, וכסמל לעתיד לבוא על הכולם כולו), ואילו סופו של ארצנו הירוקה והנעימה שונה ועוסק בהרמוניה בין התושבים (ולא אפרט יותר מזה כדי לא להמשיך לעשות ספויילרים לספר נהדר)
ב. בכל הקריאה בספר, חוץ מאי הנוחות של השאלה המרחפת מעל ראשי – האם הייתי מוכנה שמסגד יוקם במקום בית כנסת במקום מגוריי – עוד עניין ריחף מעליי: מושג האל ביתי (או "המאוים" של פרויד, מושג שהוא בלתי מנותק בעליל מתכנו של הספר.
"המאוים – הבעתה" הוא מושג פרוידיאני עבור משהו שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר, והתוצאה של כך היא תחושה של זרות לא-נוחה. משום שהמאוים הוא מוכר, אך זר, התופעה יוצרת לעיתים קרובות דיסוננס קוגניטיבי אצל הסובייקט החווה בשל אופיו הפרדוקסלי של להיות נמשך ובו-זמנית גם נדחה על ידי האובייקט (ויקיפדיה)
מהו בית? איך מרגישים בבית? מה עושים כדי להרגיש בבית? כיצד בעיות זהות, צבע, מעמד, דת, מגדר מגדירות שייכות לבית? האם ניתן לדור בהרמוניה ובשלווה ונעימות עם כולם?
חייהם של בילאל ואישתו מרים מתערערים בעקבות העלאת הרעיון של הקמת המסגד – חייהם האישיים וחייהם הציבוריים מול הקהילה שבה הם חיים. האם הסדר יושב על כנו?
ג. בגב הספר מצויין שהכותרת מבוססת על שורה משירו של ויליאם בלייק, ירושלים. הסתקרנתי מאוד והלכתי לבדוק
השיר ירושלים, מהווה הקדמה לשירה האפית מילטון. במקור הוא נקרא "And did those feet in ancient time", על פי השורה הראשונה, יצא לאור בשנת 1808, והיה שיר פופלרי בריטי במלחמת העולם הראשונה. באופן לא רשמי הוא מהווה את ההימנון הלאומי של אנגליה. השיר מתאר את ביאתו השנייה של ישו המשיח והקמת ירושלים החדשה באנגליה. הוא מסתיים במילות השיר In England green and pleasant a Land, ועליו מתבססת כותרת הספר. בנצרות, המונח ירושלים מתייחס לתיאור האלוהים האידיאי (תוכלו למצוא אותו גם בסרטים: מרכבות האש והרץ למרחקים ארוכים).
ועוד הערה אחת:
סיום הספר מזכיר לי כרזה שראיתי במוזיאון האנשים במנצ'סטר:
תמיד יהיו רעיונות ששווה להילחם למענם!
ספר נפלא, מעורר מחשבה, מחדיר הכרה בעולמנו שטף הגזענות. תרגום נהדר של תומר בן אהרון
