רצה הגורל, ובדיוק שנתיים אחרי פרסום מאמרי על בית אני מפרסמת את מאמרי על ספרה החדש. ספרה God Help the Child, יצא לאור בדצמבר 2014. זהו הרומן האחד עשר של הסופרת האפרו-אמריקאית, זוכת פרס נובל על ספרה חמדת, ועדיין לא תורגם לעברית.
סוויטנס
הספר פותח עם דמותה של סוויטנס, זהו פרק שבה היא מציגה את דמותה של התנוקת שלה, ברייד, שנולדה כל כך שחורה. שחורה כמו חצות הליל, כמו סודנית, כמו הזפת, שחורה כל כך שיש שיקראו לה בלו-בלאק. כל כך שחורה שהביכה את אימה עד כדי כך שרצתה להמיתה – לחנוק אותה עם השמיכה – או לשלוח אותה לבית יתומים. כל כך שחורה, שהאב חושד באם ועוזב את שתיהן. כל כך שחורה שזה גורם למשבר ביחסים ביניהן, והם מתייחסת לילדתה כזרה, או גרוע מזה – כאויבת. כל כך שחורה שהם מסרבת שתקרא לה בשם "אמא", אלא רק סוויטנס. שמה של התינוקת הוא לולה-אן בריידוול, אותה היא תקצר כשתגדל לברייד בלבד. האם חוזרת ואומרת שאין זאת אשמתה.
מהי אותה אשמה? על כך נדע בהמשך, ובעיקר בסוף. היא חוזרת ואומרת שלא הייתה אמא רעה, אבל יתכן שעשתה כמה דברים פוגעניים בילדה שלי, כיוון שהייתה חייבת לגונן עליה מהעולם שיבחין בצבע עורה ויתעלל בה. ברייד גודלת והופכת להיות אישה יפהפייה שכל אחד מסתובב אחריה, גבוהה ומרשימה, כל כך יפה שהיא משתדלת ללבוש רק לבן כדי להבליט את יופייה יותר. בהווה היא קוסמטיקאית שמרוויחה יפה מאוד כדי להחזיק בית ויגואר.
בגיל שש עשרה היא עוזבת את הבית, היא לא נפגשת יותר עם אימה, אך שולחת לה כסף. ברייד מוצאת את עצמה עוקבת אחרי סופיה אקסל, ביום שהיא משתחררת מהכלא, שם נכלאה בעוון מעשים מגונים בילדים. היא עוקבת אחריה עד שסופיה מתמקמת בדירה, וברייד מקישה על דלתה. היא מביאה איתה מתנות לסופיה: הרבה כסף וכרטיס טיסה. סופיה מגיבה באלימות קשה כלפי ברייד וזאת נאלצת לבקש את עזרת חברתה הטובה, ברוקלין. שנלחצת ממימדי פציעתה. ברוקלין מצליחה להוציא מברייד את הסיבה להופעתה בביתה של סופיה, וזאת מספרת לה שהיא זאת שגרמה על ידי הודאה לשליחתה של סופיה לכלא, כשהייתה בת שמונה היא זאת שהצביעה עליה בבית המשפט כמי שמזהה אותה כמורה שהתעללה בתלמידיה. היא נזכרת שכשיצאו מבית המשפט אימה אחזה בידה, היא לא עשתה זאת מעולם, היא לא אהבה לגעת בה, היא אפילו לא סטרה לה כדי שלא תצטרך לגעת בה.
בחייה של ברייד יש גבר, בוקר סטארברן, אבל הוא זורק אותה מכיוון שהוא אומר שהיא לא האישה שחשב שהיא. למעשה הם גרו ביחד, אך אינה יודעת עליו דבר, מעולם לא שאלה דבר על מעשיו, עיסוקיו או על עברו, אך הוא כן ידע עליה. אחרי שהוא עוזב מגיעה מעטפה עם חשבון לתשלום. ברייד פותחת במסע כדי למצוא את בוקר ולשאול אותו למה התכוון כשאמר שהיא לא האישה.. היא מגיעה לניו יורק, שם היא מגלה שהוא מנגן בחצוצרה ובקרן (קרן הוא כלי נשיפה שלא קל לנגן בו), ושיש להם כתובת במקום שנקרא וויסקי. ברייד נוסעת לקליפורניה עם היגואר שלה בעקבות בוקר, בדרך היא עוברת תאונה והיא שוברת את רגלה, הדלת של המכונית נפגעת גם היא.
ילדה בשם ריין (Rain) מוצאת אותה ומזעיקה עזרה, היא נאספת אל ביתם של סטיב ואבלין ומגלה שיש אנשים שעדיין חיים ללא טלוויזיה, ללא חשמל וללא אמבטיה, אך יש להם חיים מלאים של אהבה. לכאורה. את ריין הם מצאו, אך ריין תספר לברייד שהם "גנבו" אותה. בפרק הזה, שבו ברייד מחלימה מהשבר ברגלה, היא חווה הזיה, שבה החזה המרשים שלה שטוח וכל השיער נושר מגופה, היא קטנה יותר, וגם חווה חוויה מינית לא נעימה. שם, בוויסקי, אחרי שהיא מחלימה וגם הדלת של המכונית מתוקנת, ברייד מוצאת את דודתו של בוקר ולומדת על עברו. היא מגלה גם שהוא אהב אותה מאוד. בעזרתה של דודתו היא מוצאת אותו ודורשת ממנו, באמצעות אלימות, להבין למה התכוון. הגילוי הזה, שהוא לא ממש מפתיע הוא הנושא העיקרי שעליו כתבה מוריסון, נושא עיקרי ותת נושא שמתערבלים יחד ולא ברור אם הם נפרדים.
כמו ברוב ספריה של טוני מוריסון, גם בספר הזה יש כמה רבדים. לכל אורך הספר מודגשים סיפורי הניצול מיני שעוברים הילדים: הניצול מיני (לכאורה) של סופיה, של בעל הדירה שבה גרו ברייד וסוויטנס, של ברוקלין כילדה, של אדם אחיו של בוקר, של ריין. זה קשה ומכאיב ולפי הספר הזה אלוהים לא מרחם גם ובעיקר לא על ילדי הגן. אך אין זהו סיפור רק על ניצול מיני. הגילוי של ברייד לבוקר שהוא לא רק האשמת שווא וניצול מיני, הוא גם חיפוש אחר אהבה: אהבה בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אחים, בין חברים, בין גבר לאישה – מהי אהבה, מה גבולות הנתינה והעזה, מה מוכנים לסכן למענה, אמון ומי אוהב באמת.. זהו חיפוש אחר אהבה אמיתית, כזאת שתושיט יד לאמת, לאמון, לאיכפתיות – אהבה טבעית.
גזענות
זהו ספר על גזענות, על צבע עור שמבדיל, על צבע עור שמצריך הגנה והכנה לעולם האמיתי, על צבע עור שהוא גם יפה מאוד ומובלט על ידי צבע מקביל אחר. אבל גם על גזענות וצבע כמו שבוקר מסביר לברייד Scientifically there's no such thing as race, Bride, so racism without race is a choice (עמ' 167-8).
הספר כתוב באופן מאוד ריאליסטי, ברייד אישה מאוד חומרית עד שהיא מצליחה למצוא את מה שחיפשה. התיאורים מאוד ריאליסטיים. אך ישנו קטע אחד שבו טוני מוריסון חורגת מהקו הריאליסטי שלה ועוברת לפנטזיה. זהו הקטע שבו ברייד רואה, ורק היא רואה, שהחזה שלה הופך שטוח ושיערה נעלם מכל גופה, היא מרגישה שהיא קטנה בגוף ולא גבוה כמו שהיא בדרך כלל. ההתנגשות הזאת בין הריאליזם לפנטזיה, לא ברורה עד הסוף, מה המטרה של הפנטזיה ואיך היא משפיעה על הנרטיב.
ג'אז
בספר מוזכרים נגני וזמרי ג'אז ילידי ארצות הברית, בעיקר. בוקר גם הוא נגן חצוצרה וקרן מוכשר למדי (כמו נגני ג'אז שחורים טובים וידועים בעולם), אביו של בוקר מאוד אוהב להאזין לג'אז, ולאחר דבר היוודע על הירצחו של אדם (בנו, ואחיו של בוקר) הוא מאזין רבות לתקליטי ג'אז, דבר שדווקא מפריע מאוד לבוקר.
מוטיב הג'אז מובחן לא רק באהדה למוסיקה (ובוקר גם יודע להבחין בין ג'אז מניו אורלינס או ממקומות אחרים בארצות הברית) אלא גם במבנה של הספר ובאופן הכתיבה (למותר לציין שלמוריסון ספר שנקרא ג'אז).
הספר מחולק לארבעה חלקים. בחלק הראשון, מוצגות הדמויות, יש פרלוד של סוויטנס ואחר כך פרקים קצרים של הדמויות העיקריות, החלק השני והשלישי בנויים במבנה מקצבי שונה, והחלק הרביעי שוב דמותה של האם. הספר מתחיל ומסתיים עם קולה של האימא – סוויטנס, ויש לכך משמעות מאוד ברורה. הלא היא האם הגדולה, האם שבעטיה עולמה של ברייד הוא כזה ולא אחר, האם שגרמה לברייד לעשות מעשה כדי לחפש תמיד אחר אהבתה. האם מסבירה לברייד, שעכשיו נושאת ברחמה את תינוקה, שלהיות אימא זה לא כמו מה שחושבים, כשתהיה אימא אולי תבין אותה והיא מאחלת לה Good luck and God help the child.
אגב, המוטו של הספר הוא תפילה מתוך הברית החדשה, מתוך מת'יו, שבה ישו מבקש לברך את הילדים. ספר לא קל לקריאה, בשל תיאורי ההתעללות המרובים שבו, אך הוא קריא, מפתיע ומעורר אהדה, שונה במקצב ומסקרן.
