ג'ק לונדון, פנג הלבן, 1906
אחרי שנים רבות החלטתי לשוב לספר הנפלא פנג הלבן, אבל הפעם בשפת המקור – אנגלית.
פנג הלבן הוא ספרו המוכר ביותר של ג'ק לונדון, הוא תורגם ל 89 שפות (גם ברייל) ועובד למספר סרטי קולנוע.
התרגשתי (עד כדי דמעות) מחדש, חוויתי את חוויותיו של פנג מחדש, למדתי מחדש על חיי כלב הזאב הנאמן לבלי חת, אך מעל הכל – קראתי את הספר מפרספקטיבה שונה, פרספקטיבה של אדם בוגר, שקורא את הספר באופן אחר.
על הספר דיברתי גם בתכנית האחרונה של מגזין הרדיו שלי היTרבות.
רובכם ודאי מכירים את הספר הקלאסי, שגם בעברית הוא תורגם מספר פעמים, אבל לשם התזכורת:
על הספר
הספר מתחיל במתקפה של להקת זאבים בהנהגתה של זאבה שהיא תערובת של זאב עם כלב בהמשך נגלה ששמה קישה והמתקפה היא על שני עוברי אורח, יצורי אנוש. אחד מהם מת השני ינצל על ידי חבריו בשן ועין. קישה ובן זוגה "עין אחת" ממליטים חמישה גורים אך רק אחד מהם שורד, גור אפור.
תיאורים מכמירי לב של ההישרדות של הגור, הגנתה של אימו, העמידה של שניהם זה לצד זה – עד ששניהם מגיעים למחנה אינידיאנים, ממנו קישה ברחה לפני מספר שנים.
פנג הלבן
כאן הגור מקבל את שמו, פנג הלבן, והוא גם מתחנך על ידי מאמנו. הוא לומד שאדונו, וכך גם כלל בני האדם, הם אלים שצריך לציית להם, כי אם לא תציית להם הם יכו ויפגעו. כך המספר יודע הכל מספר לנו שפנג הלבן רואה בבני האדם, ובעיקר את האינדיאנים, כ man animal. שם, פנג לומד להיות זריז, ערמומי ואפילו להיות קטלני. פנג לומד כי eat or be eaten, אבל גם obey the strong and oppress the weak.
בהמשך, האינדיאנים ואדונו האינדיאני (בספר הם נקראים אינדיאנים) מגיעים לעיר ושם פנג הלבן מכיר את האדם הלבן. אחד מהם מתעלל בו ומשתמש בו לקרבות כלבים אבל אחר כך הוא מגיע אל וידון סקוט שם, לראשונה בחייו, הוא מגלה מהם חום אהבה אך מעל הכל מהי נאמנות. ולא סתם נאמנות אלא נאמנות עיוורת.
הספר בעל תיאורים שמזיזים לקורא את אמות הסיפין, שיגרמו לקורא להסתכל באהבה אין קץ לכלבים ולחיות בכלל. פנג הלבן זכה בתהילתו לא בכדי כי מרגש עד דמעות.
אז שני דברים העירו בי בקריאה החוזרת:
האחד: וכמה לא מפתיע, שהזכייה בנאמנותו של כלב הזאב פנג הלבן נפלה בחלקו של איש לבן. אדונו הראשון, אינידאני שהתאכזר אליו, השני, איש לבן שהתעלל בו באופן כזה שהקורא ירצה לקום מכסאו ולחזור מאה ועשר שנים אחורה כדי להחזיר לאדם הזה כגמולו, אבל ווידון סקוט האיש הלבן הוא זה שמלמד את פנג הלבן אהבה מהי. לא במהרה פנג יחזיר לו אהבה, אבל כשיחזיר, היא תהיה אמיתית עד כאב
והדבר השני: תאור המלטת הגורים והישרדותו של פנג הלבן היא מעין תיאור המערה של אפלטון. הגור גדל במערה ומדמה את פיה, היציאה ממנה, כקיר לבן שהוא חושש לעבור אותו. בתוך המערה כל מה שהוא רואה זה את אימו, קישה, אביו, אוזן אחת, ואת אחיו ואחיותיו שמתים זה אחרי זה מרעב. כשהוא מגיע בחשש לפיה של המערה הוא מתקרב אליה לאט לאט. בהתחלה הוא פוחד, לא מבין למה האור כל כך מסנוור, והאם זהו קיר בלתי עביר. בעזרת אפו הוא מבין שניתן לעבור את הקיר הזה ושם מעבר אליו יש אוויר. המעבר בין המערה לערבות השלג של קנדה מלווים בחוויות משעשעות. תוך כך הוא לומד לשרוד מהר מאוד. פנג מצליח לחזור בחזרה למערה אבל רק כדי להבין ששם בפנים אמנם אימו מגנה עליו ומאכילה אותו אך שם בחוץ, יש חוויות נעימות, יש אוכל והוא צריך לדאוג להישרדותו ולעזור לאימו. שם בחוץ הוא יכיר את האל-אדם-חיה ויבין שהוא חייב לציית לאל הזה, לא משנה אם הוא מיטיבו או מרעו. וכשיבין מהי אהבה הוא גם הופך לנאמן בכלבים ובבני האדם.
