ניכו

לעלילה אין זמן ומקום ממשי, לדמויות יש שמות אך מעבר זה איננו יודעים על מקום וזמן ההתרחשות, מה שמגביר את התחושה שזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום – עדיין אין אנו סובלניים וסבלניים כלפי בעלי נכויות. מושון כותבת במשפטים ארוכים מאוד, מה שעלול להיות לו אפקט מכביד, מעייף ומעצים את תחושת הניכור והאבל בו שרויה הדמות