תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
הזמן הוא ימי השפל הגדול בארצות הברית של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והספר עוקב אחרי משפחת ג'ואד בדרכם מאוקלהומה לקליפורניה בתקווה למצוא שם מקורות פרנסה תוך הגילוי שגם המסע עובר דרך ניצול, עוני, רעב ו-עבדות מסוג אחר. הספר עוסק בכרסומו של הקפיטליזם בערכי האחדות, המשפחתיות, אהבת הזולת ועלייתו של הניכור.
הרומן סתיו מתחיל סדרה של ספרים העוסקים בעונות השנה. עונות השנה מסמלות את מעגליות החיים, את מקצב החיים, ו"איך שהזמן עף" – דימוי שאפילו דניאל ידגים לאליזבת בת האחת עשרה, כשהם הולכים בטיילת והוא מעיף את השעון אל מעבר לגשר ישר לים. עונות השנה, הסימבוליות שלהן כמעגל החיים הופכים להיות הדמות הראשית הן ברומן, וכנראה הן בסדרת הרומנים שאלי סמית עומדת לפרסם. הרומן מספר את סיפורו של הזמן, בין ארבע עונות (כפרפראזה לבין שתי ערים). למעשה סדרת הרומנים מתארת את בריטניה לאחר ה Brexit = בריטניה+אקזיט. לאחר היציאה מהאיחוד האירופאי
אז מה הצבע הלבן אומר לכם? ללא ספק הוא מכיל משמעויות רבות בתרבויות שונות. לבן יכול לסמל טוהר, זכות אך גם מוות (תכריכים). בקוריאה כשמישהו מת, נהוג להניח פרח לבן ליד מצבתו. צבע הלבן בקוריאה הוא גם הצבע השמפיע על הריאות וסימלו הג'ינסנג (שמשמעו: שורש האדם). הג'ינסנג הקוריאני נמצא היעיל ביותר מבין סוגי הג'ינסנג לטיפול …
הספר, שכתוב מנקודת מבטה של גרייס בת העשר, רומז שלכאורה לכל אחד מהמבוגרים יש איזושהי הפרעה, בכיוון של OCD, חוץ מדמותה של מרגרט קיזי – הדמות שנעלמה. אז למה מרגרט קיזי נעלמה? למה זה כל כך חשוב? האם גרייסי וטילי חברתה באמת מחפשות את מרגרט קיזי או אולי את אלוהים? ואולי בכלל את האנושות, האנושיות וטוב האדם?
בצבים כל הדרך למטה, ג'ון גרין מספר לנו את סיפורה של אייזה (אביה קרא לכך כיוון ששמה מסמל את ההתחלה A ואת הסוף Z וכך היא תהיה אינסופית), נערה בת שש עשרה שסובלת מ OCD. המחלה שלה מתבטאת בכך שהיא סובלת ממחשבות פולשות. לא פולשניות, היא מדגישה, אלא פולשות. הן תוקפות אותה בלי שתרצה ובלי הכוונה. המחשבות שלה מכאיבות לה וגורמות לה לפצוע את עצמה – היא מחטטת כל הזמן בפצע שיש לה באצבע, מחטאת אותו, מדביקה עליו פלסטר ואז שוב חוזר חלילה. היא כל הזמן חוששת שהפצע יזדהם ..
סדקים בזהב הוא סיפור שמתחיל בפגישה גורלית בין נוגה ליהונתן, כשגבר מבוגר ומסומם נופל לפסי הרכבת בניו יורק ושניהם נחלצים לעזרתו ומצילים אותו ממוות. הצלה זו מהווה את הקשר הבל יימחה של גאולה וריפוי לא רק ביניהם. נוגה לומדת בקולינרי סקול שם היא מכירה את טומי בעל קעקוע של נשר ענק על גבו, והוא הופך לחברה הטוב ביותר. טומי הוא גם שף מבריק ומחונן ויגרום לנוגה לסיים את הלימודים בגאווה בשל דחיפתו להתחבר לשורשים שלה. מה שמעניין, שטומי, שמוצאו מהזוהר הצפוני, הוא זה שיאחה את הסדקים של כולם, אם בדרך ישירה ואם בדרך עקיפה. אמירתו "להתחבר לשורשים" היא מכוונת לכל משמעות אפשרית: למוצא, להורים, לילדים, לתוך עצמך ולמצוא את האור והריפוי שבעצמך. והוא עצמו מתחבר לשורשיו עד המוות
בית פושקין הוא יצירה ספרותית, שהיא על יצירות ספרותיות רוסיות מהגדולות שנכתבו, ואנדריי ביטוב מפנה את כתיבתו ישירות אל הקורא, מדבר אליו, מנחם אותו, מיידע אותו, מסביר, מבהיר ומבאר.
הרומן, צבע השמים שלנו, מתחלק בין סיפורה של טארה, ילדה נורמטיבית, שנולדה לאב ואם מקסטות שונות, למרות האיסור על נישואין בין קסטות שונות, לבין סיפורה של מוקטה (חירות) שנולדה לאם מקסטת הדוואדאסי ולאב לא ידוע. כלומר, האם יודעת מיהו אביה, אך לא מוקטה. גם האב לא בטוח שמוקטה היא ביתו, וכיצד יהיה בטוח אם יש לו בת מאם-זונה?
זהו ספר אקזוטי שמספר את סיפור אהבתה של אסיאדה ענברי, נסיכה ממוצא טורקי, אשר חיה עם אביה,אחמת פשה, בברלין לאחר שגורשו ממנה לאחר ההפיכה של אטאטורק
זהו סיפור טרגי-קומי על התבגרותו של נער בוינה, והקרחת שלו היא סיבה לכתיבה כי "גם סיפורים קטנים יכולים להיות חשובים".