דויד גרוסמן מבקש מהצופה בהופעה ובקורא לא לשפוט את האדם על סמך מראה חיצוני, או טעות טיפשית כזאת או אחרת, גרוסמן מבקש שנחזור אל הישראליות האמיתית והכנה – אל הרגש של כולנו, אל הישראלי שאיכפת לו. ולא בכדי מקום הסטנדאפ הוא במרתף בנתניה
ספר חשוב, מאלף, רעיון של אדם הנמצא בקומה ומספר את הסיפור – על כל מורכבויותיו כתוב באופן מפורט, מעניין קריא ומסקרן, ומתורגם לעילא. הספר פורסם שנה לפני יום השנה ה-20 לאירועי כיכר טיינאנמן ועם תחילת המשחקים הפוליטיים, מטרתו היא כמובן לזכור ולא לשכוח, ולהתעורר מהתרדמה שהעיר והמדינה נמצאים בה.
Report from the Interior, ספר זיכרונות חמישי, הוא המשכו הישיר של ספר הזיכרונות הקודם שלו: יומן חורף. נראה כי לאוסטר יש הרבה מה לכתוב על עצמו, ובספר זה הוא מבטיח לנו על מפגש בין העולם הפנימי שלו כילד לעולם החיצוני
קן פולט, כיאה לסופר מתח מנוסה, מצליח לרתק כבר בעמודים הראשונים של הספר. כבר בהתחלה (של כל חלק בטרילוגיה) הוא מפתח סקרנות של הקורא לגבי פעולותיהן של הדמויות, סקרנות לגבי המשך התפתחותן וסקרנות כלפי הקונטקסט ההיסטורי
אך קשה שלא להתלהב מהאופן שבו מביים קשיש, ברבדים הרבים הסמויים והגלויים המסרים הדו-משמעיים, הצביעות של החברה לגבי שחרור האישה בפרט והאדם בכלל (כאדם שחור-אפריקאי) והרצון של האדם והאישה להיות חופשי ובעל חירות
כשהכריש ישן כתוב כרצף של קטעים, מינימליסטי, אך כל מילה במקומה מונחת, עוצמתי וכובש. הנרטיב הוא הסיפור המשפחתי הכאב, העוצמה, נטישה והיאחזות, חיפוש אחר אהבה. כתוב מתוך ייאוש, מלנכוליה אך יחד עם זאת הוא אינו מדכא
למרות שקצב העלילה איטי, לאהירי מצליחה להחזיק את תשומת ליבו של הקורא. זהו סיפור בין-דורי, סיפור של התמודדות עם שינויים פוליטיים, שינויי מגורים, הגירה וההתמודדות עם קשייה, התמודדות עם פצעים נפשיים מהעבר, מתח בין דורות, פגיעות, חמלה וסליחה, יחסים בין-משפחתיים והפחד מהורות.
ריצ'רד פאוארס הוא סופר אמריקאי, יליד 1957. יוצר ההדים הוא ספרו התשיעי, אך הראשון שתורגם לעברית. בספריו חוקר פאוארס השפעות של המדע המודרני והטכנולוגיה
באחד מימי אפריל, בשנת 1980 , מתגלה גופת גבר זקן בערמת הזבל בשכונת אונסק"ו שבבירות. מי הרוצח? למה גופתו הושלכה? על כך מנסה הספר לענות. בהקדמה, המספר מכין את הקורא לכך, שזה סיפור שלכאורה ככל הסיפורים, אין בו שום דבר מעניין שיכול לגרום לקורא לקרוא את הספר
ונכון שדורה אדומה וחיים ומוות מתישים אותי הם ספרים שונים, כתיבה שונה, אך הנאה שונה. אם דורה אדומה כתוב באופן איטי, פורט על נימי הרגש בכל שורה בכל מילה, הרי שחיים ומוות מתישים אותי הוא ספר בעל קצב קצת יותר מהיר, נע בין גבולות הריאליזם והפנטזיה, ציני, ביקורתי, ואף מתובל בהומור שחור
