זהו הספר הראשון בעברית על האיש המרתק, האיש שקרא למהפכה ולהכרה בשחורים כשווי ערך בארצות הברית. אני מודה שלא תמיד הזדהיתי עם רעיונותיו ולא תמיד קיבלתי את דרכו, אך ללא ספק הוא ראוי להערכה ואף להערצה על האומץ והיכולת להבין שהדרך שבחר אולי לא הדרך הנכונה ולהשתנות בהתאם.
מלקולם אקס
הספר פותח בפתיחה חשובה של עורך הספר, ראובן מירן, על האיש שנרצח ב פברואר 1965. מלקולם אקס נולד כמלקולם ליטל, באומהה (נברסקה) בן לאב מטיף בפטיסטי ולאם ממוצא סקוטי, ממנה ירש את גון עורו הבהיר ושערו האדמוני. גון עורו יהווה בעתיד סיבה להתנגדות אליו, כנואם למען זכויות האדם ופעיל למען השחורים. לפני שנולד, הוריו קיבלו איומים מהקו קלס קלן בגלל פעילותו של האב, והבית שאליו נמלטו נשרף כשאף אחד לא נפגע. עניין השריפה יהפוך למוטיב חשוב בנאומיו בעתיד. חמש שנים לאחר מכן, נפגע האב מפגיעת חשמלית, אך יש שיאמרו שהיתה זו פגיעה מכוונת על ידי אותו ארגון ששרף את ביתם. מלקולם גדל והפך להיות תלמיד מצטיין אולם נשר מלימודיו, לאחר שאחד ממוריו אמר לו ששאיפותיו להיות עורך דין לא מציאותיות לכושי. מלקולם צחק לא פעם על אי השכלתו ואף השתמש בזה לטובתו בשיח שלו.
לאחר שסרב לשרת בצבא הוא פרץ לבתים של עשירים לבנים וזמן קצר לאחר מכן נכלא. מלקולם תמיד אמר את הסיבה האמיתית לכליאתו, ולא הסתתר מאחרי האשמה של מעצר שווא – הוא תמיד אמר שלא בגלל זה הוא הפך לאקטיביסט, ולא השתמש בטענת השחורים שנעצרו ונכלאו לשווא ועל לא עוול בכפם והשתמשו בזה למטרות אחרות. בכלא התוודע לאומת האיסלאם – ארגון איסלאמי שטען כי מערכת החינוך לשחורים מעוותת וכי מטרתה לשמר את עליונות הגזע הלבן. כשהשתחרר מהכלא שינה את דרכיו ושינה את שמו למלקולם אקס, כיוון שהתנועה דגלה בהסרת שמות המשפחה, וש"האקס" הוא השם האפריקאי שלעולם לא ידע אותו. בתנועה חבר למנהיגה, אלייג'ה מוחמד, והוא הושפע ממנו רבות. הוא האיש שבסופו של דבר גם יוציא אותו מהתנועה.
מהפיכה היא כמו שריפה ביער
הספר ערוך באופן כרונולוגי, מיוני 1963 ועד מרס 1965 – ארבעה ימים לפני הרצחו, ובו מובאים טקסטים – נאומים, ראיונות וכו' – המציגים את התפתחות השקפותיו החברתיות והתרבותיות של מלקולם אקס. לסדר הכרונולוגי בספר זה חשיבות מיוחדת כיוון שמלקולם עובר תהליך ראוי לציון. לקראת סוף הספר יש מקבץ של דעותיו של מלקולם אקס על נושאים ספציפיים, ובסופו אחרית דבר של יעל לוטן, שמהווה איזשהו תהליך למה שאני עברתי בקריאת הטקסטים – מרתיעה להערצה.
מלקולם מבקר את מרטין לותר קינג ועל דרכו הפאסיבית להילחם באי שיוויון "כל כושי המורה לכושים אחרים להגיש את הלחי השנייה כשהם עומדים בפני התקפה מנשל את הכושי מהזכות האלוהית, זכותו המוסרית, זכותו הטבעית, זכותו האינטלקטואלית להגן על עצמו" (עמ' 21) ולכן דרושה מהפיכה. מלקולם מבקש מהפיכה שדומה למה שעשה משה במצרים – בדיוק כמו שמשה הפריד בין העבדים לאדוניהם כדי להגיע לארץ משלהם, כך דרושה הפרדה מוחלטת – פיזית ומוסרית, כי אינטגרציה היא תחבולתו של האדם הלבן כדי להשלות את הכושים. מלקולם סוקר את המהפכות ההיסטוריות ומגיע למסקנה שכל מהפכה בעבר הייתה קשורה לאדמה. אדמה הייתה מאז ומתמיד סיבה למהפכה והיא נעשתה באמצעות שפיכות דמים ותמיד תמיד הייתה למען האדם הלבן. לכן, אין מהפכה שאינה אלימה, והקרקע היא בסיס לחופש, צדק ושוויון (עמ' 30), "המהפכה היא כמו שריפה ביער. היא שורפת את כל אשר בדרכה.." (עמ 55). מוטיב השריפה משמש את מלקולם רבות כדי להדגים את מהותה של המהפכה. הוא משתמש במילה הגרמנית למהפכה unwaelzung, שמשמעה שינוי גמור, שינוי כדי לבנות עולם חדש. השינוי שאליו שואף מלקולם הוא היפרדות. היפרדותם של העבדים, הכושים, מהאדון הלבן לארץ משלהם.
בתחילת 1964 מלקולם אקס נוסע למכה, שם הוא מבין כמה דברים שגורמים לשינוי מהותי בחשיבתו. הוא פורש מארגון אומת האסלאם ביוזמתו של מנהיג הארגון ומקים תנועה חדשה בשם "המסגד המוסלמי בע"מ", הוא אינו מאפשר ללבנים להיכנס לקבוצה ובשל כך הואשם בגזענות. בשלב הזה הוא עדיין מתנגד לפעולות אי-אלימות נוסח מרטין לותר קינג וגנדי, אך חוזר בו מרעיון ההיפרדות. הוא מכריז שהיפרדות ושיבה לאפריקה יכול להיות פתרון לטווח ארוך, והפילוסופיה הפוליטית היא לאומנות שחורה שפרושה: "עלינו לשלוט בעצמנו, בפוליטיקאים ובפוליטיקה של קהילתנו. אל להם לקבל הוראות מגורמים חיצוניים, אנחנו נתארגן ונסלק ממשרותיהם את כל הפוליטיקאים המשמשים בובות בידיהם של כוחות חיצונים ומופעלים על ידם.. נשים דגש על הדור הצעיר.." (עמ' 59). הוא חוזר ומדגיש שאין דבר כזה מאבק ללא אלימות ועל הכושים להגן על עצמם ו"אם הממשלה חושבת שאני טועה בטענה זו, על הממשלה להתחיל למלא את התפקיד המוטל עליה" (עמ' 60). ומי שרוצה חירות, אבל מיד יספר לך מה לא יעשה כדי להשיג אותה – אינו מאמין באמת בחירות. כי אדם שמאמין בחירות, יעשה הכל כדי להשיג אותה. אבל כאן חל השינוי במחשבתו של אקס, אם עד כה טען להיפרדות, עכשיו המאבק הוא למען אינטגרציה, כדי שיכירו בנו, בכושים, כבני אדם. אנחנו מבקשים להלחם בעד הזכות לחיות כאנשים חופשיים בחברה, לא רק למען זכויות האזרח, כי אם, ומעל הכל – למען זכויות האדם. ועוד לגבי התמתנותו של מלקולם אקס, הוא טוען שהמהפכה השחורה יכולה להיות דווקא באמריקה, המדינה היחידה בעולם שבה יכולה להתקיים מהפכה ללא שפיכות דמים אבל אינה מצוידת מבחינה מוסרית להוציא זאת לפעול. השיטה הקפיטליסטית לא בנויה להעניק חופש לאפרו-אמריקנים בארצות הברית. גם בעניין הלאומנות השחורה הוא חזר בו עם חזרתו מקונגו.
מלקולם אקס אמנם חווה שינוי מהותי במחשבתו אך על דבר אחת לא ויתר והכריז שתמיד יישאר מוסלמי כי האסלאם היא הדת היחידה שאין בה מחסום של צבע. הוא גם מעיד על עצמו שאיננו גזען, אך החוק הראשון בטבע הוא הישרדות.
מלקולם אקס נחרט בזיכרון ההיסטורי כאיש שנאבק להכרה בזכויות השחורים בפרט, ובזכויות האדם באשר הוא. מבחינתו, אם הכושי צריך להגן על עצמו מפני הקו קלס קלן או מכל גוף אחר אז שיצא למאבק לחירותו, ולעולם לא יגיש שוב את הלחי השנייה. הוא מזכיר מספר פעמים את היהודים כדוגמה למאבק, כדוגמה לאקסודוס (יציאת ישראל ממצרים כססמן להיפרדות והיציאה מעבדות לחירות), כדוגמה למי שלהם אפחד לא יגיד דבר אם ידברו בגנות הנאצי, אפחד לא יאשים אותם בגזענות. אז אין צורך לעשות זאת גם לכושי העבד שמבקש לצאת לחירות ולקבל את הזכויות השוות לו בפני החוק, וזאת ועוד שנלחם כנגד הקו קלס קלן ועוד גופים גזענים אחרים.
כפי שכבר ציינתי, חשיבותו של הספר בהנגשתו לקורא בעברית ולקורא הישראלי. אין בעברית ספרים על האיש שניהל מאבק עיקש למען קהילתו ולמען זכויות האדם. בתרגום קולח של רעיה ג'קסון, בהקדמה של העורך, ראובן מירן, ואחרית הדבר של יעל לוטן השופכים אור על חייו המורכבים של מלקולם ליטל, הלוא הוא מלקולם אקס, שמחק את שם משפחתו למען ההכרה בו כאדם שווה. שוב, אחרית הדבר של יעל לוטן מדגישה את התהליך שעברתי אני במהלך הקריאה בספר – מרתיעה בשל ההיפרדות והאלימות להערצה לאיש שנלחם והיה מסוגל לשנות את דעותיו ואף להכריז על כך באומץ ובגילוי לב. ובאופן דו סטרי, וכמו שמלקולם אקס לקח את היהודים כדוגמה אני תוהה מה היהודים צריכים ללמוד מכך – היפרדות או אינטגרציה, ובאופן אחר: מה זה אומר על מאבקם של המזרחים בארץ? בכל מקרה, אם בזכות מאבקו וקריאתו למאבק מהפכני או בזכות מאבקו השקט של מרטין לותר קינג שאף הוא נרצח (1968), הרי שהשחורים באמריקה החלו לקבל את זכותם ומידורם בחברה הוסר.
