הזדמנות הוא ספר אבסורדי, רצוף מקרים חסרי סדר ליניארי. זהו ספר מתעתע, שהקורא מנסה לא רק לעקוב אחר רצף הסצנות שהגיבור מוליך אותנו בהם, אלא להבין מה נכון ומה לא נכון. קצ'אז'יאן מגחיך את הניסיון של הגיבור לכתיבת ספר לעזרה עצמית להבנת משמעות הקיום, כי אין צורך בזה. הצורך היחידי הוא החיים עצמם.
אל גן העדן נפרש על פני מאתיים שנה בהיסטוריה, כטרילוגיה: שלוש נובלות שמקושרות ביניהן, כל אחת מתרכזת במאה אחרת: 1893 המתרחשת בניו יורק, 1993, שחלקו מתרחש בניו יורק עובר להוואי וחוזר לניו יורק ו 2093 שמתרחש באיזור 8 בניו יורק, לאחר שנחלקה לאיזורים בשל מגיפות החוזרות על עצמן.
ביער אפל יוצאות שתי דמויות, גבר ואישה, למסע מארצות הברית אל ישראל. ניקול קראוס בוחנת את המסע של כל אחת מהדמויות במסלול היהודי, יהודי-אמריקאי, ישראלי, פמיניסטי ואולי היברידי
ברשימה זו אני מבקשת לבחון את המבע הטקסטואלי של גוף האישה תוך התמקדות באונס וזנות ברומנים של אליף שאפאק
מבוסס על סיפורה האמיתי של כמרת השחף ועל מאבקה במזג אויר קיצוני שמאיים להכניע אותה ואת אנשי הצוות שעל סיפונה
חמישה נהרות שנפגשו במישור מיוער הוא רומן על מוות – אישי וקהילתי, בדידות, אבל גם אופטימיות והסתכלות על יופיו של העולם מסביב; רומן כתוב היטב, כל דמות יש לה אופן אחר של ביטוי (יומן, סלנג, ראיונות, זיכרונות); בעל מבנה מהודק וצפוף בדימויים ומשמעויות וכל דמות מטופלת באמפתיה וחמלה. זהו רומן שמספר את החיים של אנשים שיש להם בחירות לגבי החיים שלהם-עצמם, ולבחירות האלו יש משמעות עבור האחרים.
רומן היסטורי שמספר את סיפורן של נשים אסירות במחנה ראוונסבריק, של הרופאה האכזרית הרטה אוברהויזר ושל קארוליין פרידיי אישה פילנתרופית אמיצה
חיי השקר של המבוגרים מתאר את ההתבגרות של ג'ובנה בעולם שבו המבוגרים משקרים כל הזמן, לא משנה עד כמה הם אינטליגנטיים או אינטלקטואליים
הרומן, המשרד לאושר עילאי, הוא מבט דיקנסי על המהומות בהודו. הוא מתחיל ומסתיים בבית קברות, ונמשך מהדיכוי האכזרי של אוכלוסיות שבטיות ועד הפוגרום ב -2002 נגד מוסלמים בגוג'אראט. עיקרו בדלהי, העיר שנכבשה ברציפות לפחות 3,000 שנה, שורדת וקולטת את המוגולים, הבריטים, הפליטים לאחר חלוקת הודו מפקיסטן; עיר שהמיתוסים המייסדים שלה מספרים על אמנזיה.
אמנות השמחה עוקב אחרי מודסטה, שנולדה ב -1 בינואר 1900 וגדלה בסיציליה הכפרית. זהו רומן היסטורי שמתאר את עליית הפאשיזם באיטליה וירידתו תוך התפתחות חייה של מודסטה, שכשמה – כן אין היא. ככל שאיטליה הופכת להיות פאשיסטית יותר כך מודסטה מתירנית יותר, ליברלית, אנרכיסטית ותומכת בקומוניסטים. אני יכולה להבין את הסנסציה שהספר עורר עם פרסומו. אמנות השמחה הוא כמו-רומאן הדרכה לשחרור אישי, מיני, אי ציות אישי ופוליטי. אבל מה שהיה נראה כסנסציה בשנות השבעים, נראה עכשיו די תמים.