במסגרת המאמר אציג את יחסי הגומלין שבין חברה ותרבות על פי הפרדיגמה של חוקרי אסכולת ברמינגהם, תוך בחינת תוצר תרבותי שעל פיו ניתן לחקור מערכת יחסים זו. לשם כך, אסקור תחילה את מקורותיה של אסכולת ברמינגהם, חוקריה, השפעותיה והביקורת עליה, אמשיך תוך ניתוח יחסים אלו על רקע ייצוג זהות מגדרית בספרות בעולם המוסלמי תוך שאטען כי סופרות בעולם המוסלמי כותבות מתוך דחפים אמביוולנטיים
הסופרת הקוסמופוליטית נוגעת בהם בחומרים המוכרים בכל ספריה: מגדר, זכויות נשים, זכויות אדם, פמיניזם, פוליטיקה, דת, מסורת מול מודרניות, אלוהים, מיסטיציזם וכמובן טורקיה כאם הגדולה. גם כאן כמו ברוב ספריה הדמות הראשית, הנשית, נעה בין שני מרחבים: בין טורקיה למקום אחר בעולם (אנגליה), בין מסורת למודרניזם. בספר הזה שאפאק מוסיפה עוד נדבך חשוב: מעמד. אבל כמו שכבר כתבתי: אני גרופי!
אליף שאפאק שוב כותבת על זכויות נשים, זכויות האדם (באשר הוא אדם), פמיניזם ומיסטיקה. אך מעל הכל היא כותבת הפעם על הדת – הקוראן. היא כותבת על קריאה מחודשת בקוראן, קריאה עמוקה, קריאה מתוך אהבת האדם, כבוד לאישה, קריאה נשית של הקוראן.
זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים. זאת ועוד, בספרה הנוכחי מספר הסיפורים הוא גבר, ולא אישה כמו באלף לילה ולילה שבו שחארזאדה סיפרה למלך סיפורים.
למרות שכבוד קריא מאוד ועל פניו קליל מרוכז וכתוב היטב, הוא רבוד ברבדים רבים. שאפאק מרכזת את כל החומרים הללו לכלל סיפור אחד חזק ויציב, מול הסולטאן של המשפחה, הסולטאן של אימא שלו – המדרבנת המגנה החרדה, הסולטאן שעל פיו מתרחשת העלילה
רומן פוליטי חברתי העוסק בכיבוש, ביחסי ישראל והערבים, ביחסים שבין ערביי ישראל והפלסטינים ובין ערביי ישראל לבין עצמם, ובעיקר הוא עוסק בזיכרון – הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי. נכון, החומרים חוזרים על עצמם אבל החזרה הזו היא אינטרטקסטואליות לשם זעקה, לשם שאלות גלובליות שלא תמיד יש להן מענה חד משמעי
Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World מהווה מבט נוקב על הטראומה שנשים נתונות בהן, במערכת חברתית המוגדרת על ידי קודים פטריארכליים. זהו ספר אכזרי, עגום וחסר רחמים בהצגת האלימות, שברון הלב ואבל, אך בסופו של דבר הוא יותר מלא חיים
את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa ) "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול כבוד Three Daughters of Eve. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית
My Lecture in Leed Gender Conference In this presentation, I would like to discuss Elif Shafak's books through Gloria Anzaldúa's important article "The New Mastisa", focusing on one book by Elif Shafak that will be a case study: Honor (2012). In her books, Elif Shafak challenges the binary-linear journey of the patriarchal hegemonic figure and…