את הספר הזה אפשר לקרוא מתוך פרספקטיבה של פייר בורדייה, הסוציולוג, שכפי הנראה מאוד השפיע על אריבון בשילוב תורת המרחב והשפעות מרקסיסטיות ויחסי הכוח במרחב (פוקו, מרקס). אפשר לנתח כל קטע, כל פסקה, כל משפט, תחת משקפיים אלו, ובכך הספר מורכב מאוד. הוא כתוב באופן מאוד רציונלי, ולכן המקטעים הרגשיים מועצמים.
הקריאה בספריו של סטרנונה הבהירה לי שני דברים עיקריים: את הניעות במרחבים שמרכזם נאפולי וההשוואה המתבקשת לנאפולי אחרת, זו של אלנה פרנטה
מריסה וצ'בלה הן חברות טובות שמשתייכות למעמד הבורגני בפרו, העלילה נפתחת במגע מיני גראפי בין שתיהן. מריסה נשואה לקיקה, המהנדס הידוע והמפורסם בפיתוח וקימה של לימה אנריקה קארדנס. יום אחד נכנס למשרדו עיתונאי מושחת ומגיש לידיו תיקייה ובה עשרים צילומים שלו עם נשים באקט מיני מלפני שנתיים. המטרה שלו לסחוט אותו ולקנות את העיתון הצהוב מאוד שהוא מנהל. קיקה פונה לעורך הדין לוסיאנו, בעלה של צ'בלה וחברו הטוב, שיעזור לו. והוא אכן עוזר לו.
זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.
אביב באיליריה, יצא לאור ב 1935, הוא ספק נובלה ספק מסע אישי ספק מסע תיירותי בעקבות ליידי גרייס קילמייקל. מה שבטוח שבעיניי, הוא ספר פמיניסטי חשוב הרבה יותר מהסיפור השטחי שלכאורה כותבת עליו אן ברידג'.
כריסטינה בייקר קליין עוקבת אחרי חייה של כריסטינה, הדמות מהציור, ומספרת את חייה ברגישות אין קץ, עוקבת אחרי התפשטות המחלה בגפיה והנוקשות בהן שגוררת לנוקשותה של כריסטינה עצמה, גאוותה והתעקשותה, אחרי אהבותיה, אכזבותיה, הקשר המיוחד עם אל, אחיה, ושאר אחיה, הקשר עם חברותיה, ועם הצייר אנדרו וואייט', הקשר לים, לציד המכשפות בסיילם, ובעיקר: המרחב המצומצם שבו מתגוללים חייה של כריסטינה.
כמו בספריו הקודמים גם במעידה הגיבור הוא איש חשוב בחברה ההולנדית. אך בניגוד לספריו הקודמים, במעידה הגיבור אינו פסיכופט, אלא שבעקבות החשדות העולות בקרבו הוא קצת משתגע ומשגע את הקורא. כמו בספריו הקודמים, גם במעידה, המבט של הגיבור, או של הרמן קוך בעצמו, הוא מבט ביקורתי, חד, על החברה ההולנדית ועל החברה האנושית בכלל.
שלוש סופרות דרומיות של עם עובד (בתרגומם של משה רון ודבורה שטיינהרט) מאגד שלוש נובלות (אולי שתיים ועוד רומן) של שלוש סופרות שחיו בדרום ארצות הברית והסיפורים שלהם מתרחשים באותם המקומות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שתיים מהן אפילו קשורות אחת לשנייה. לכל אחת מהנובלות יש אחרית דבר מאירה ומסכמת. תישארי איתי של איובאמי אדבאיו (בתרגומה של דנה טל) ממוצא ניגרי, מתרחש בחלקו במחצית השנייה של המאה הקודמת ובחלקו בתחילת המאה הנוכחית.
כותבת המאמר: אורנה ליברמן זהו ספרה הראשון של גמלאית בת שבעים על ידידות, אהבה ושרידות, על משמעות החיים ועל חיי היומיום, על אומץ, מחויבות וחירות. זהו רומן מכתבים על אנשים שרוב חייהם כבר מאחוריהם ולא לפניהם אך מכיוון שכיום גיל שישים או שבעים מאפשר עדיין צפייה לעתיד ותכנונו, יש באפשרותם לשנות את המקובע. טינה ואנדרס …
אמנם אנחנו בשלהי החורף.. אבל חייבים תכנית על חורף! ספרים ושירים שקשורים לחורף להאזנה: כאן
