בלוג

הקריאה בספריו של סטרנונה הבהירה לי שני דברים עיקריים: את הניעות במרחבים שמרכזם נאפולי וההשוואה המתבקשת לנאפולי אחרת, זו של אלנה פרנטה

מריסה וצ'בלה הן חברות טובות שמשתייכות למעמד הבורגני בפרו, העלילה נפתחת במגע מיני גראפי בין שתיהן. מריסה נשואה לקיקה, המהנדס הידוע והמפורסם בפיתוח וקימה של לימה אנריקה קארדנס. יום אחד נכנס למשרדו עיתונאי מושחת ומגיש לידיו תיקייה ובה עשרים צילומים שלו עם נשים באקט מיני מלפני שנתיים. המטרה שלו לסחוט אותו ולקנות את העיתון הצהוב מאוד שהוא מנהל. קיקה פונה לעורך הדין לוסיאנו, בעלה של צ'בלה וחברו הטוב, שיעזור לו. והוא אכן עוזר לו.

זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.

אביב באיליריה, יצא לאור ב 1935, הוא ספק נובלה ספק מסע אישי ספק מסע תיירותי בעקבות ליידי גרייס קילמייקל. מה שבטוח שבעיניי, הוא ספר פמיניסטי חשוב הרבה יותר מהסיפור השטחי שלכאורה כותבת עליו אן ברידג'.