קרנבל ונציה הוא המטרה, ומילאנו היא הדרך אל המטרה. והדרך היא גם דרך לאונרדו דה וינצ'י. ביקור חוזר במילאנו – הבירה הבינלאומית של האופנה והאמנות

מישהו אמר לי שאת ונציה צריך לראות לפחות פעם אחת בכל עונה. בכל עונה העיר היפהפיה הזו נראית אחרת. בחורף העיר נראית ערפילית, קרה אך זה מעניק לה נופך מיסטי, מיסתורי ומיוחד לאין שיעור: קרנבל המסיכות של ונציה הוא חוויה בפני עצמה.

הפוסט על לאונרדו דה וינצ'י מקדים את הפוסט על מילאנו וונציה. לפני הנסיעה קראתי על לאונרדו ונשביתי בקסמיו של הגאון התוסס והשמח.

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת על טיול, מסע או משלחת לחוץ לארץ. טיול כזה, של קבוצה מאורגנת, מהווה פרוצדורה וביורוקרטיה נרחבת, כמו גם אוסף של אנשים שלא מכירים אחד את השני, שהחיבור ביניהם יכול להיות פורה או נפיץ. באופן אישי אני יכולה להעיד שנהניתי מהחיבור של חבריי למשלחת

במסגרת המאמר אציג את יחסי הגומלין שבין חברה ותרבות על פי הפרדיגמה של חוקרי אסכולת ברמינגהם, תוך בחינת תוצר תרבותי שעל פיו ניתן לחקור מערכת יחסים זו. לשם כך, אסקור תחילה את מקורותיה של אסכולת ברמינגהם, חוקריה, השפעותיה והביקורת עליה, אמשיך תוך ניתוח יחסים אלו על רקע ייצוג זהות מגדרית בספרות בעולם המוסלמי תוך שאטען כי סופרות בעולם המוסלמי כותבות מתוך דחפים אמביוולנטיים

במאמר זה אדון בהיבטים פוסטקולוניאלים בפרק הראשון של ספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים. הוא מאגד בתוכו לא רק את תפיסת האחר – כיצד אנחנו כישראלים, כובשים, רואים את הצד השני אלא כיצד "האחר", הנכבש, רואה אותנו הישראלים.

דומיניק סמית כותב סיפור יפהפה על גילגולו של ציור, על פמיניזם, על פרטים טכניים על עיבודו של ציור, הכנת הצבעים (צהוב עופרת או צהוב חול) כאילו הוא צייר בעצמו, מתרשם מהעובדה ששרה היא הציירת היחידה שנכנסה לארגון פטריארכלי בעולם פטריארכלי, שבעצם ציירה – עובדה שגם היא לא הייתה שוות ערך לצייר-גבר.

הזמיר הוא רומן היסטורי שמספר את סיפורן של שתי אחיות במהלך מלחמת העולם השנייה ופעולותיהן נגד הנאצים בצרפת

הספר סובב סביב שנות השישים הקיצוניות, העוצמתיות ולעיתים אף מסוכנות. הקורא ימצא בו תיאורים והדגשים של שנות השישים כמו סקס, סמים, היפיות, חופש, לבוש ותספורות מיוחדות של שנות השישים ואחר כך השבעים והשמונים, על רקע אירועים היסטוריים