פאוולוס מאטסיס
פאוולוס מאטסיס, 1933 – 2013, היה סופר, מחזאי ומתרגם ממוצא יווני. מאטסיס למד משחק, מוזיקה ושפות, ולימד דרמה. כתב יותר מתריסר מחזות, רובם הוצגו בתיאטרון הלאומי של יוון. מאטסיס זכה בפרסים רבים על מחזותיו ועל ספריו. כמתרגם, הוא תרגם את יצירותיהם של בן ג'ונסון, ויליאם שייקספיר, הרולד פינטר, פרננדו ארבל, וויליאם פוקנר. עבודותיו תורגמו לשפות רבות.
ספרו של מאטסיס, האימא של הכלב (באנגלית הוא מתורגם The Daughter), פורסם ביוון ב 1990, והוא תורגם לעברית ב 2001, על ידי אמיר צוקרמן. אני מניחה שמלאכת התרגום הייתה מורכבת, כיוון שהספר כתוב מנקודת מבט של ילדה במלחמת העולם השנייה. היוונית, המאכלים, האירועים והשפה המיוחדת של הילדה וההיצמדות לכתיבה המיוחדת דורשים מהמתרגם תשומת לב מיוחדת.
האימא של הכלב
הרומן ההיסטורי האימא של הכלב, כתוב כאמור, מנקודת מבטה של ילדה, שמפנה את הסיפור שלה אל מישהו. אולי אליך, הקורא. אולי אל מישהו אחר, כפי שיתברר בהמשך (אבא שלה?). בפרק אחד בלבד הכתיבה והנרטיב עובר לנקודת מבטו של מספר יודע הכל וחוזר שוב אל הילדה.
ה"תרגיל" הספרותי הזה גורם לי לחשוב על הטרגדיה היוונית. ולא בכדי. זו טרגדיה, שזקוקה למקהלה (מספר יודע כל) כדי להבהיר נקודה מסויימת.
כשעלילת ספר כתובה מנקודת מבט של ילד נראה שהכתיבה פשוטה. ואכן, הכתיבה פשוטה, כתובה בסלנג, חוזרת על עצמה, לפעמים מתישה. מנסיון, כתיבה כזו (או אפילו סרט כזה), תפקידו להעצים נקודה מסויימת, לעיתים טרגדיה נוראית. ואכן כך קורה גם כאן.
רומן היסטורי
האימא של הכלב עוקב אחרי נערה יווניה, רוביני, שחיה בכפר דמיוני בשם מצדופוליס, ביוון הכבושה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. רוביני מתארת את חיי הכפר, אחוות האנשים – בעיקר הנשים – הדאגה לזולת, הנאמנות, ובחירות אישיות. היא מהרהרת בילדותה במהלך הכיבוש, באובדן התמימות, ובצפייה באימה שמנסה להציל את ילדיה מרעב.
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר ה"לאו" המפורסם של ראש ממשלת יוון, מטקסס, יוון מפוצלת ונשלטת על ידי גרמניה, איטליה ובולגריה. בכמה נקודות ביוון ישנה אינטרקציה בין חיילים גרמנים וחיילים איטלקים, שמתייחסים ליוונים כמו אל חיות. הרעב מכה במדינה ואנשים רבים מתים ברעב. הורים נאבקים כדי למצוא אוכל לילדיהם. התנגדותם הפכה לאחת היעילות ביותר באירופה הכבושה. אך בסוף 1943 הם נלחמו בינם לבין עצמם ומלחמת אזרחים פרצה זמן קצר לאחר השחרור.
חלק מהמתנגדים כונו קומוניסטים והם הוגלו לאי מקרוניסוס, הידוע לשמצה, שם עברו עינויים והשפלות.
ההיסטוריה של יוון באמצע המאה העשרים נגלית מעיניה של רוביני.
רוביני כעת שחקנית בת שישים פלוס (היא לא רוצה להגיד פלוס כמה), והיא מביטה על ילדותה במהלך שנותיה המעצבות תחת הכיבוש, הזוועות והיופי כפי שהיא ראתה אותם.
הרומן נפתח בשנת 1943. רוביני חיה בכפר עם שני אחיה ואימה הצעירה. אביה, לא חזר מהשירות הצבאי במלחמת הבלקן. לכן, ההנחה היא שהוא נהרג.
רוביני נזכרת בכמה מאורעות ששינו את פני ילדותה. באחד, היא נזכרת באחיה הקטן נפגע באכזריות על ידי חייל גרמני; ברגע אחר, היא מתארת אירוע מכונן שבו היא מאמינה שאיבדה את תמימות ילדותה – כשהיא עוזרת לשאת ילדה גוססת אל הים. זו הנקודה לדעתה שהיא משנה את השקפת עולמה.
כולם היו מבוגרים ממני, אבל אף אחד מהם לא קרא לי הילדה או הטיפשה… אף אחד לא עשה לי טובה מיוחדת, אפילו לא אחת. אז עד שהגענו סוף סוף לחוף הים, כבר לא הייתי ילדה
ישנו עוד מקרה, מקרה טרגי באופן מיוחד, שמתקשר לכותרת הרומן, המקרה שישנה את חייה לעד. המקרה הזה קשור לרמזים שהסופר-הילדה שוזרת בעלילה בשם "ההשפלה" עד שהיא מפרטת את אותו מקרה בעמוד 140. באורח אבסורדי וטרגי "השחרור" – שחרורה של יוון מהכיבוש – קשור ל"השפלה".
כפי שכתבתי לעיל, הכתיבה מנקודת מבט של ילד או ילדה, מעצימה פרק טרגי בחייו או בחייה. את הפרק הזה קראתי היטב והוא שבר את ליבי. הכתיבה הפשטנית-לכאורה העצימה את הכאב הגדול. והכאב הזה גורם לחשוב שוב על תוצאותיהם של סחף חברתי, שיימינג, תיוג חברתי, ביקורתיות ושפיטה. מי אנחנו לעזאזל שנעשה דבר כזה למישהו אחר?
המקרה הטרגי הזה קשור גם למערכת היחסים של רוביני עם אימא שלה, והוא חלק ניכר מהדרמה בחייה של הילדה. אסימינה, אימה של רוביני, נאבקת להאכיל את ילדיה. כדי לשרוד היא מזמינה חייל איטלקי אליה הביתה. היא מוגדרת ומתוייגת על ידי חלק מאנשי הכפר כזונה וכמשתפת פעולה.
לאחר "השחרור" – שחרור יוון – רוביני מחליטה לממש את החלום שלה ולהיות שחקנית. היא עוברת לאתונה יחד עם אימה והופכת לשחקנית גדולה, לדבריה, ואף משנה את שמה לשם במה מתאים יותר: רראו.
אבל החלום שלה לא נטול השלכות. במהלך הספר היא בוחנת את תוצאות הבחירות שלה והתהפוכות בחייה עד הסוף – לשנות הפרישה שלה.
אינטרטקסטואליות ומיתולוגיה היוונית
כדי לכתוב את הרשימה הזו (וכל רשימה אחרת) אני נוטה לקרוא חומרים נוספים שקשורים לספר או לסופר. קראתי באחד המאמרים שיחסי אימהות בנות זהו נושא שחוזר על עצמו בכתיבתו של פאוולוס מאטסיס. זהו קשור למיתוס של פרספונה (מלכת העולם התחתון ואשתו של האדס אל השאול), ביתו של זאוס, אל האלים, ודמטר – אלת התבואה והפריון.
פרספונה מצטיירת במיתוס ככפולת פנים. מצד אחד, מדובר בנערה תמימה שנחטפה על לא עוול בכפה אל ממלכת השאול ואף נאלצת לחזור לשם מדי שנה בשנה בגלל ערמומיותו של חוטפה, אך מצד שני, פרספונה היא גם מלכת השאול הקרה והלא רחמנית, שהיוונים הקדמונים העדיפו לא להגות את שמה (הם כינו אותה, לחלופין, "העלמה" או "הבת").
הבת של פאוולוס מאטסיס עוברת היפוך של פרספונה: הבת לוקחת את תפקיד האם ותופסת את תפקידה. וזה מה שקורה לרוביני הילדה. כשאימה של רוביני לוקחת את תפקיד המפרנסת ביתה מנסה לעזור לה, אך האם מסרבת. אחרי ההשפלה הגדולה, רוביני לוקחת את תפקיד האם ומפרסנת את המשפחה. היא גם לוקחת את ההחלטה בשביל שתיהן לעבור לאתונה. גם שם רוביני מפרנסת ודואגת לאימה.
האם האב והבת
המאמר מציין ארכיטיפים נוספים מהמיתולוגיה היוונית שאני מוצאת אותם גם בספר האימא של הכלב, שאולי גם קשורים לטקסי החניכה העתיקים שמתקשרים לחניכה וההתבגרות של רוביני:
האם הגדולה, האלה הגדולה, מי שכונתה בפשטות "האם", הייתה אדונית הטבע. באימא של הכלב המשפחה של רוביני גרים במקום שאני לא יודעת אם לקרוא לו בית, או אפילו מבנה: יש גג מאולתר, אין רצפה, רק אדמה. הם היו מרטיבים מעט את האדמה באמצעות מים בפה כדי לא להפוך אותה לבוצית, אלא למשטח מהודק.
אם זה לא מתקשר לקרבה לאדמה אז במקרה אחר האם, אסימינה מצליחה להשיג אפרוחה כדי להאכיל את ילדיה. אבל גם לאפרוחה לא היה מה לאכול. רוביני לוקחת על עצמה את תפקיד המאכילה, אבל האפרוחה לא עומדת בזה ומתה. רוביני קוברת אותה מתחת למיטה שלה, באדמה. האדמה אט אט שוקעת ורוביני לא מפסיקה לדבר אל האפרוחה. זהו גם סימן לתחילה של הסוף..
"מותה" הסמלי של האם ולאחריו מותה הפיזי – מסמל את נצחיותה ואת התפקיד שהבת תיקח על עצמה מעתה.
האב – האב הוא חייל שנשלח למלחמה בבלקן ולא חזר. הוא נחשב כמת, ו"בזכות" העובדה הזו רוביני מקבלת קצבה. אבל האב חוזר, וכאן הוא משמש כפרודיה לזאוס. הוא נלעג בפניה של רוביני הבוגרת, שראתה אותו גם בעירומו בילדותה. בסופו של דבר, מי שמחזיקה את הבית היא בהתחלה האם אסימינה-דמטר ואחר כך לוקחת על עצמה את התפקיד רוביני-פרספונה.
הגבולות בין אדם לחיה נחצים ומטושטשים אחת מהדמויות מדגימות דפוסי התנהגות חייתיים. היבטים חייתיים אלו עשויים להצביע על גלגול נשמות, שנתמכו במיתולוגיה היוונית (כותב המאמר מציין את חזון העולם התחתון ב"רפובליקה" של אפלטון, שם נשמות המתים נקראות לבחור את צורת החיים שבה יוולדו מחדש. כל נשמה בוחרת בהתאם לטבעה הייחודי, לתשוקותיה הפנימיות או לחוויות אחרות).
כדי להימנע מספוילרים לא אציין כאן מי בחר באיזו חיה באימא של הכלב, אבל זה קשור לטרגדיה הנוראה שבמרכז העלילה.
עוד ארכיטיפים מיתולוגיים שמוזכרים בספר: הים, ביצים (שמסמלים את בריאת העולם)
מה משמעותם של כל אלה? ארכיטיפים מיתולוגיים מוסתרים מאחורי החוויות הגרועות ביותר של הגיבורים והאירועים ההיסטוריים והופכים אותם לאלים מודרניים. אלו משמשים את הסופר כדי להתייחס לאומה – ליוון.
סיכום והמלצה
רוביני מעידה על עצמה שהיא ימנית בדעותיה, אפילו מלוכנית. התיאור הקליל לכאורה של אירועי יוון מבעד לעיניה של ילדה המחפשת חמלה הופך לשיקוף של יוון עצמה. הן הילדה והן המדינה שאולי אינן מסוגלות לרפא את פצעיהן העמוקים שנגרמו על ידי מלחמות רציפות: מלחמת הבלקן, מלחמת העולם השנייה, ההתנגדות לכיבוש, מלחמת האזרחים, ההגליה לאי מקרוניסוס (ובהמשך, עלייתה של הדיקטטורה הצבאית, החונטה – אירוע שלא מצויין בספר) – עדיין גורם צער לתושבי האי.
השימוש של פאוולוס מאטסיס בנקודת מבטה של ילדה תומך בשימוש בקריקטורה, פרודיה, אבסורד, טשטוש בין אמת ושקר מציאות ובדיון, קומדיה שחורה וטרגדיה כדי לשפוך אור על המורכביות של הטבע האנושי ואולי גם לפרק כמה סטריאוטיפים לאומיים.
מילה על תרגום כותרת הספר: הכותרת באנגלית (The Daughter) והכותרת בעברית (האימא של הכלב, שדומה לכותרת ביוונית) שונות, אולי רק לכאורה. הבת והאימא הן נקודות שונות להתמקדות בעלילה. אבל רק לכאורה.
איכשהו, הספר מזכיר את ספרו של לואי דה ברנייר, המנדולינה של קפטן קורלי. ואת הסרט הבלתי נשכח בכיכובה של מוניקה בלוצ'י מלנה.
