רומן היסטורי
באופן כללי, רומן היסטורי הוא רומן (סיפורת) שהעלילה שלו מתרחשת בתקופה שקדמה לזמן כתיבתו. לעיתים, הוא עוסק באירועים היסטוריים לעיתים הדמויות הראשיות הן דמויות היסטוריות ממשיות. לעיתים הסופרים לוקחים על עצמם את חופש הדמיון ומותחים את המטרות האמנותיות שלהם ומדייקים פחות, ויש אחרים שצמודים ככל האפשר בעובדות היסטוריות. וולטר סקוט, בן המאה ה 19, נחשב לאבי הרומן ההיסטורי. הוא היה סופר ומבקר ספרות.
בשנים האחרונות ז'אנר ספרות הרומן ההיסטורי פורח ביתר שאת. נראה כי רבות ורבים "עלו על הגל" וכל ספר שני (כמעט) משתייך לסוגה זו, כשלרוב מלחמת העולם השנייה "מככבת". חלק מהספרים שנכתבו הם לא מהסוג שאכתוב עליהם, אבל בהחלט אקרא או אאזין להם, כי כולנו צריכים לפעמים "משהו לנשמה".
וישנם גם טובים אחרים. Edward Rutherfurd, סופר ממוצא אנגלי, כותב רומנים היסטוריים עבי כרס, מרתקים וסוחפים המתפרסים על פני מאות רבות. כל ספר מוקדש לעיר אחרת בעולם; קן פולט, סופר המתח הידוע, גם הוא כותב רומנים היסטוריים מרתקים ורובנו מכירים את טרילוגיית המאה או את טרילוגיית קינגסברידג', שהיא כבר מזמן לא טרילוגיה..
ברשימה זו אכתוב על ספרה של ויקטוריה היסלופ The Thread, או בעברית: חוטים מקשרים.
למה? קראו בהמשך..
ויקטוריה היסלופ
ויקטוריה היסלופ, 1959, נולדה בשם ויקטוריה המסון, באנגליה. לפני שהפכה לסופרת מצליחה, שספריה סוחפים את כל העולם, היא עבדה כעיתונאית. אני כותבת את שמות הספרים באנגלית (ובעברית), כיוון שאת כולם קראתי באנגלית.
ספריה של ויקטוריה היסלופ צמודים לאירועים היסטוריים. הם בנויים מסיפור מסגרת, שמתרחש בהווה והדמויות לוקחות אותנו אל העבר שלהן, שקשור לאירוע אחד או יותר בהיסטוריה של המדינה. רוב הספרים עוסקים באיזור אגן הים התיכון.
ספרה הראשון, 2005, היה The Island (האי של סופיה), שסיפר על מושבת המצורעים ספינלונגה שבכרתים. רבים נסעו בעקבות הספר אל האי. בשנת 2020, פורסם ספר ההמשך One August Night (לילה אחד באוגוסט).
לאחר מכן היא פרסמה את The Return, 2008 (הריקוד של סוניה), שהתמקד במלחמת האזרחים בספרד ואת הפצצת העיר גרניקה ב 26 באפריל 1937 על ידי הנאצים. נסעתי למדריד כדי לראות את הציור של פיקאסו בריינה סופיה, ולבכות מולו.
ב 2011 פורסם The Thread (חוטים מקשרים) שמשכתב את ההיסטוריה של תסלוניקי במהלך המאה העשרים, ועל הספר הזה מתמקדת הרשימה.
ב 2014 The Sunrise (הזריחה) מתמקד בעיר פמגוסטה שבקפריסין בשנת 1972, ועל הקרע בעיר שבין הטורקים ליוונים. ביקרתי בעיר הקרועה גם בימינו בשנת 2017.
2016 Cartes Postales from Greece (גלויות מיוון), שהיה מאוד קיטשי לטעמי.
2019 Those Who Are Loved (האנשים שאהבנו) עוסק באחת הנקודות השחורות של יוון – עלייתה של החונטה והמרדף שלה אחרי הקומוניסטים, שאותם העבירה לאי מקרוניסוס. היסלופ כתבה על האי ב The Thread ותחזור אליו ב The Figurine
2020, כאמור, היא כותבת המשך לאי של סופיה – One August Night
ב 2021 היא מעבדת את ספרה האי של סופיה לספר הילדים Maria's Island
וב 2023 יוצא ספרה The Figurine, שנע בין אנגליה לאתונה, ועוקב אחר צלמית קיקלדית, ארכיאולוגיה ורחובות אתונה מעליית החונטה הצבאית ב 1967 ועד לימינו.
חוץ מאלו, היא כתבה עוד סיפורים קצרים ועוד ספרי העצמה.
אינטרטקסטואליות
רשימת הספרים מגלה שאי אפשר להימנע מעניין האינטרטקסטואליות. כאמור, ספריה של ויקטוריה היסלופ מתרחשים ברובם באיזור אגן הים התיכון. ספר אחד מתרחש בספרד, אחד בקפריסין והשאר ביוון. ללא ספק להיסלופ יש קשר עמוק לעם היווני ולתרבות שלו: היא דוברת יוונית ויש לה בית בכרתים.
להיסלופ יש קשר כנראה גם ליהודים ולתרבות שלהם. היא עוסקת בקהילה היהודית בספרה חוטים מקשרים בפרוטרוט ובספרה האחרון שיצא לאור, The Figurine, היא מזכירה רבות את הפיגועים הרבים כנגד היהודים, ואף מונעת מגיבוריה לטוס בגלל פיגועי טיסה כנגד ישראלים בעולם.
היסלופ גם חוזרת לכתוב בספריה על אי המצורעים ועל האי מקרוניסוס הידוע לשמצה.
הספרים שלה בנויים באופן דומה: מסגרת העוסקת בהווה וחזרה אל ההיסטוריה, כשאחד מהגיבורים מגיע למקום מסויים ולומד על תהפוכות ההיסטוריה והעבר הקשה של משפחתו.
האינטרטקסטואליות הזו תורמת לקשר של ויקטוריה היסלופ למעריציה. הם יודעים בדרך כלל לקראת מה יקראו, על התבנית הקבועה, על האיזור הברור – אגן הים התיכון – ועל ההיסטוריה. היסלופ נצמדת לאירועים היסטוריים אמיתיים ושוזרת אותם בספריה.
זהו הכוח המיוחד של היסלופ בספריה, הכוח להחיות מחדש את העבר, הן על הצבעים הססגוניים, אותנטיים, מוסיקליים והתרבותיים והן על האירועים הקשים מנשוא, התפרקויות של משפחות ושל עמים, קשרים של נאמנות ואהבה חוצה גבולות.
The Thread, חוטים מקשרים
שלושת הרומנים חוטים מקשרים, האנשים שאהבנו ו The Figurine (טרם תורגם, נכון ליוני 2025) הובילו אותי לאתונה שלוש פעמים. צעדתי ברחובותיה בעקבות קוואפיס, דלאראס, החונטה הצבאית, השואה, המוזיאונים העשירים, הפנתיאון והרחובות והשכונות השוקקים, כפי שהכרתי אני וכפי שקראתי את ויקטוריה היסלופ.
אני לקראת נסיעה לתסלוניקי וחזרתי אל The Thread בפעם השלישית, הספר שפרט באורח דקדקני את תסלוניקי במאה העשרים. לראשונה קראתי אותו באנגלית בערך ב 2016. לפני כשנתיים קראתי אותו שוב בעברית לקראת שידור תוכנית רדיו, ועכשיו שוב באנגלית, כאמור, לקראת נסיעה לעיר.
הספר מתאר היטב את תסלוניקי – את רחובותיה, האווירה, האוכל האופייני (יפורט בסוף), את הפוליטיקה וההיסטוריה שלה. אבל בעיקר את חיי היהודים ותהפוכות הקהילה היהודית במאה העשרים. לא בכדי הוא שבה את ליבי שלוש פעמים.
הרשימה הזו עוסקת ברשימת ביקורת על הספר, ברשימה על תסלוניקי כתבתי על חוויותיי מהעיר (גם בעקבות הספר)
רומן היסטורי
עלילת הספר The Thread, או חוטים מקשרים, נעה בין 1917 ל 2017 (הספר יצא לאור במקור ב 2011, אולי ויקטוריה היסלופ רצתה ליצור תחושה של 100 שנים של.. אכזריות? פילוג? הרס הרב תרבותיות?).
הספר מתחיל ומסתיים בהווה (לכאורה), 2017, כשדמיטיריוס וקתרינה נפגשים עם הנכד שלהם, שמגיע מלונדון לטיול השנתי שלו כדי לבקר את סביו וסבתיו בני התשעים. למרות שתסלוניקי היא ביתם, הדברים השתנו. התנועה הרועמת, רעש העיר, אפילו המדרכות הלא אחידות – כל אלה גבו מחיר מהגוף המבוגר שלהם. דימיטרי (שמו זהה לסבו) מציע להם לבוא איתו ולגור בלונדון עם המשפחה אבל הם מסרבים. ההסבר שלהם ל"למה" הוא ליבת עלילת הספר. הם לוקחים אותנו אל תחילת המאה העשרים ומספרים את סיפורם לפרטי פרטים, שהוא בעצם סיפורה של תסלוניקי.
ההיסטוריה הפוליטית הסוערת של סלוניקי במאה ה-20 עוברת כחוט דרך סיפורן המרתק של שתי משפחות, והחברים – יהודים, נוצרים, מוסלמים – המקיפים אותן. הנרטיב המהיר של היסלופ ותחושת המקום המשכנעת לחלוטין הופכים את הרומן שלה למתנה נדירה.
1917
ליבת העלילה נפתחת ב 1917, כשתיאורה של תסלוניקי מפורט בהווי שלה. הנמל, הר האולימפוס, בתי הקפה הנמצאים בכל מקום והתושבים – יהודים, נוצרים ומוסלמים חיים יחד כמו חוטים שזורים בשטיח אוריינטלי (המוטו של הספר שקשור גם לעבודה של קתרינה בהמשך), חייהם שזורים אחד בשני. האווירה היא של שמחה. אין הרבה כסף, אבל אווירה של אושר והרמוניה. היסלופ מציירת תמונה של עיר קוסמופוליטית רב תרבותית ותוססת.
With the lifting haze, Mount Olympus gradually emerged far away across the Thermaic Gulf and the restful blues of sea and sky shrugged off their pale shroud.
קונסטינוס קומנינוס, אביו של דימיטרי, היה בעל חנות בדים ששאף להרחיב את העסק שלו. הוא נשוי לאולגה, שאותה העדיף לשמר בבית, כדי שתהיה זמינה לאירוח החברים שלו. מספר ימים אחרי שאולגה יולדת את דימיטריוס קורה אחד האסונות הגדולים של תסלוניקי.
השרפה הגדולה של 1917
ב 18 באוגוסט 1917, יום חם ומהביל, החלה שריפה באחד מבתי היהודים. על פי הגרסה הרשמית, כמו גם המשולבת בעלילת הספר, מקור השריפה היה במטבח של בית פרטי, ברחוב אולמפיאדוס 3. התוצאה – שריפת ענק אשר כילתה למעלה משלושת רבעי העיר, מרביתם של יהודים. היא כילתה את מרבית בתי הספר הציבוריים והפרטיים, 32 בתי כנסת, השוק היהודי הישן וחנויות רבות, בתי דפוס ובית יתומים. היא הותירה למעלה מ 50 אלף יהודים ללא קורת גג.
אבל על פי החלטת ממשל אלפטריוס וניזלוס (נחשב אחד מראשי הממשלה החשובים בתולדות יוון, מנהיג המפלגה הליברלית), היהודים לא הורשו לחזור למקום מושבם המקורי ונדחקו לשולי העיר (מקור)
להרחבה ותמונות מהשרפה : הספרנים, הארץ
טייס גרמני שחג מעל העיר מדווח שהעיר עשתה עבודה טובה והצליחה להרוס את עצמה, ואילו עיתון צרפתי דיווח La Mort D'une ville (מותה של עיר).
ויקטוריה היסלופ מקדישה פרק שלם לתיאור סיבת השריפה, כיצד כילתה את העיר, הפחד של תושבי העיר, הצבע והריח שעטפו את העיר. את ההתאספות של כל התושבים ליד המגדל הלבן, שכמו מגדל בבל היה המקום שממנו רובם התפזרו והפליגו למקומות אחרים.
הכנסיה אגיוס דימיטרי, שנקראת על שם פטרון העיר – נשרפה כליל. באורח מסתורי, כשהאש הגיעה לאגיה סופיה, היא נעצרה.
קונסטנטינוס ואחיו, לאונידס, איכשהו מצליחים להציל חלק מהסחורה. וקונסטינוס מצטט מספר ההתגלות:
Even in this street, which to the rich might seem poor, a strong community thrived. living cheek by jowl which each other made everyone more tolerant rather less so (p. 70)
שקיעת הקהילה היהודית בתסלוניקי
אולגה מאוד אהבה את החיים בעיר העתיקה, אבל שינויים פוליטיים החלו לשנות גם את פני העיר, והגיעו אף לרחוב השוקק, השמח וההרמוני. הרב תרבותיות עליה החלה לספר היסלופ בתחילה מתחילה להיפרם.
היהודים עוזבים אט אט והופכים למיעוט בעיר. אחת הדמויות אומרת שהמאה העשרים עד כה לא הייתה טובה ליהודים, והחיים הטובים יותר היו לפני 1913, כשהעיר הייתה עדיין חלק מהאימפריה העותומנית. הרשויות המוסלמיות היו סובלניות יותר ליהודים מאשר האורתודוכסים היוונים.
העיתון הימני Makedonia ליבה את השנאה כלפי היהודים. הוא טען, למשל, שהיהודים רוצים להשתלט על המדינה. ללא ספק זה תרם להתגברות פשעי השנאה כלפי היהודים – גרפיטי על בתי עסק, שריפה של בתים.
ואם לא די, אז החל השפל הכלכלי של תחילת שנות השלושים.
ב 1936 יש בחירות בעיר, ויש תחושה שהעיר על סף מהפכה. יש שביתות ומחאות ובכיכר המרכזית – כיכר אריסטוטלוס – המשטרה פותחת באש כלפי המפגינים. ב 4 באוגוסט באותה השנה מוכרז משטר צבאי ויוון הופכת לדיקטטורה.
מלחמת העולם השנייה והשואה
ב 1939 גרמניה פולשת לפולין ופורצת מלחמת עולם נוספת. מתחילות להגיע שמועות לעיר על יהודי אירופה וגרמניה.
ב 28 באוקטובר 1940 מוסולוני שולח מכתב למטקסס (Ioannis Metaxas), ראש ממשלת יוון, שהוא רוצה לכבוש עמדות אסטרטגיות בצפון יוון. ראש הממשלה עונה לאו נחרץ ותוך שעות איטליה פולשת ליוון דרך אלבניה. חיילי גרמניה נכנסים ליוון, ולא פוסחים גם על תסלוניקי.
באותה העת חיים בתסלוניקי כ 50 אלף תושבים, ומתחילים צעדים אנטי יהודים: מעצרים, מחוייבים למסור את מכשירי הרדיו שלהם, שלטים "יהודים אינם רצויים", פלישה לבתי הכנסת והעברת התכולה להסתרה בבתים אחרים (שאחר כך יועברו לארץ ישראל).
הגרמנים החלו לגייס יהודים בני 18 עד 45 ומרכזים אותם בשבת באמצע יולי 1942 בכיכר Platia Eleftherias (שבאורח אירוני משמעה: כיכר החירות). זו הייתה השבת השחורה של יהודי תסלוניקי. היהודים הושפלו שם כשנאלצו לבצע בחום הלוהט תרגילי התעמלות לקול תשואות הקהל. אחדים מתו מהחום, אחדים ממכות או ירי ואחרים מהכלבים.
ב 1943 נשלח אחד מעוזריו של אייכמן לבצע את הפתרון הסופי בתסלוניקי. יהודי העיר מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב. תוך זמן קצר הם נדרשים להגיע לתחנת הרכבת בחסות רבה הראשי של העיר, שם מוקם הגטו היהודי. משם יצאו רכבות אל קרקוב והם נשרפו בתאי הגזים.
תסלוניקי מאבדת חמישית מאוכלוסייתה.
למידע נוסף: History of the Jews in Thessaloniki
אחרי מלחמת העולם השנייה, עליית הקומוניזם
כשהגרמנים מתחילים להפסיד במלחמה ולעזוב את העיר, מתחיל המרדף אחרי הקומוניסטים, שנשלחים אל האי מקרוניסוס. מקרוניסוס הוא אי צחיח ליד חופי אטיקה ששימש מחנה כליאה של שבויים קומוניסטיים שהממשלה תפסה. הם מכנים את נקמת הימין בשמאל טרור לבן. תוך כדי מתגבשת תנועת התנגדות לאומית שנחשדת בקומוניזם ודימיטריוס מתחבר אליה. אביו לא אוהב את הרעיון ומכריז עליו כ"מת".
וגם אחרי מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים עדיין אין לנשים זכות בחירה ביוון (אם הדמוקרטיות).
ב 1946 מוקם הצבא הדמוקרטי.
עליית החונטה
ב 1962 דימיטירי וקתרינה מתחילים לחוש פריחה כלכלית. אבל ב 1967 מתרחשת הפיכה צבאית – החונטה משתלטת על המדינה והיא תשלוט עליה עד 1974 (כאמור, ויקטוריה היסלופ תכתוב על כך בהרחבה בספרה The Figurine). ב 1973 סטודנטים מתקוממים ומובילים למפלה של ממשלת החונטה, כשטנק פורץ את שערי הפוליטכניקה האתונאית. זה היה תחילת הסוף של המשטר של פאפאדופוליס: אפשר למצוא הרבה יופי גם בליבו של השחור.
מעין סיכום
חייהם של דימיטרי וקתרינה משתלבים כמו חוט בהיסטוריה של תסלוניקי, והם שורדים את האסונות הפוקדים אותה. האתרים שהדמויות נקרים בדרכן משקפים את מה שעבר על העיר. כפי שכתבתי לעיל, הדמויות בעלילה הן משניות ומשולבות בסיפורה של הגיבורה הראשית – תסלוניקי. העיר וההווי, העיר וההיסטוריה, תהפוכות הגורל שבה וכיצד היא מושפעת מכל אלו.
It was a place where people thronged the streets from dawn till dawn, where every paving stone, ancient, modern, polished or broken, was dense with history, and where people greeted one other with such warmth. He suspected that the city would forever be challenged by adversity but there was something else he was sure of: it would continue to be rich and full, of music and stories (p. 454-5)
הכתיבה של היסלופ סוחפת. היא מתארת באופן חי את רחובותיה של תסלוניקי וההווי שלה. עד כדי כך שאני רוצה לנסוע לשם ולהתחקות אחרי הדמויות והמקומות שביקרו בהם. היא מעירה שוב את ההיסטוריה ומחיה אותו כאילו הייתי וחוויתי אותה באותו הרגע. היא מתמקדת בעיר ובאירועים שפקדו אותה והופכת את תסלוניקי לגיבורה הראשית של הרומן.
למרות שהספר מזכיר תקופה בהיסטוריה היוונית שהייתה לעיתים אכזרית, מפלגת ולא מחמיאה, ויקטוריה היסלופ מעניקה לנו קטרינה יוצאת דופן ודמיטריוס ראוי להערצה. הם אולי דמויות בדיוניות, אך הם מייצגים דור שלם של עם הרואי שסיפורו לא צריך להישכח.
The Thread (חוטים מקשרים) הוא תוספת נפלאה לז'אנר הסיפורת ההיסטורית.
מוסיקה, אוכל ואתרים שליוו אותי וגירו את חושיי בספר:
מוסיקת הרבטיקו (או רמבטיקו) מלווה את עלילת הספר, זו הייתה מוסיקה מחתרתית, שאסורה הייתה להשמעה. המוסיקה פרחה בתחילת המאה העשרים בטברנות של שכונות העוני והמצוקה בפיראוס, תסלוניקי ו-וולוס (למידע נוסף). היא נחשבת למוסיקת הסבל (של הפליטים והעשוקים), כפי שדימיטיריוס מכנה אותה, כשיצא בסתר בלילות כדי להאזין לבוזוקי ולבגלמה לא ידיעת אביו.
הזמרים המוזכרים: Stelios Keromitis, Sofia Vembo, רוזה אשכנזי, חיים אפנדי ומרקוס ומווקריס.
ריקוד הזבקיקו הוא ריקוד יווני מסורתי. אחרי שתייה של אוזו או ראקי אחד הגברים, מי שיש לו אומץ, קם ורוקד לבד. כן, בעבר זה היה ריקוד גברי.
המאכלים המלווים את עלילת הספר
גמיסטה (Gemista) – עגבניות ופלפלים ממולאים
Patsas – כנראה משהו כמו מרק רגל
Toupishti – עוגת דבש עם אגוזים
Koulonria – הם קינוח יווני מסורתי, המוכן בדרך כלל בסביבות חג הפסחא ונאכל לאחר שבת הקודש, מעין לחמניית שומשום עגולה.
Trigona Pastaries – קינוח פילו יווני עם קרם.
Glyko to Kotalyo – מתייחס לקינוח מסורתי ומיוחד מאוד במטבח היווני. מדובר בשימור פירות (או ירקות, קליפות ואפילו אגוזים) בסירופ סוכר סמיך שמוגש בכפית
Dolmadakia – עלי גפן ממולאים
Tiropita – בצק פילו מלא גבינת פטה וביצים
Milopita – עוגת תפוחים יוונית מסורתית
Spanakopita – מאפה פילו ממולא תרד וגבינות
Loukomi – מוצאו מטורקיה, רחת לוקום.
Bougasta – מאפה מתוק או מלוח מלא קרם סולת
Kourampiedes – מאפה שקדים טחונים
האתרים העיקריים המלווים את עלילת הספר
(ארחיב על האתרים בפוסט על תסלוניקי – הטיול שלי)
תרמה הוא שמה העתיק של תסלוניקי, עיר יוונית עתיקה שהוקמה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס על ידי מתיישבים מארטריה או מקורינתוס בחופו הצפון-מזרחי של מפרץ בצפון הים האגאי הנושא אותו שם.
כאמור, העלילה נפתחת עם הנכד, דמיטירי כמו שם סבו, שהולך ברחוב ניקי (Niki), ועיניו פוגשות את בתי הקפה הרבים ברחוב. כל המושבים בבתי הקפה פונים אל הים כדי שהלקוחות יוכלו להביט בנוף. הרי מאחורי גבה של תסלוניקי תמיד נשקף הר האולימפוס.
בית הקפה הקבוע של דימיטריוס וקתרינה הוא Assos Cafe ברחוב Egnatia
דימיטרי הנכד בילה בלילות ברחוב הבארים Proxenou Koromila
המגדל הלבן (The White Towe)
שוק קפאני
שוק מודיאנו
רחוב אגנטיה
רחוב איריני (שמשמעו: שלום, Peace)
Agios Nikolaos Orfanos
Cambell District – שכונה יהודית
Plateia Elefetheria
קשת גלריוס
הרוטונדה
כיכר אריסטוטולוס
בית הקברות היהודי (ממנו נגנבו מצבות השיש כדי שאנשים יוכלו לבנות את ביתם מחדש).
רשימת ספרים נוספים המתרחשים ביוון: כאן (בסוף הרשימה).
