סופרים ישראלים

במאמר זה אדון בהיבטים פוסטקולוניאלים בפרק הראשון של ספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים. הוא מאגד בתוכו לא רק את תפיסת האחר – כיצד אנחנו כישראלים, כובשים, רואים את הצד השני אלא כיצד "האחר", הנכבש, רואה אותנו הישראלים.

גם מבחינה טכנית ובניית הסיפור יש קו רציף משותף בין הנובלות: הנובלות כולן כתובות בהווה, אך הפגיעה, הנטישה, האשמה, מחזירה כל אחת מהדמויות אחורה בזמן, כך שהנובלות נעות אחורה ולהווה כל הזמן.

ברישום מדוייק להפליא, הן של נופי פולין, נופי הזיכרון בעבר ורישומי הנפש בהווה ובעבר ובכתיבה מדוייקת, מספר לנו אורלב על מערכות יחסים, מורכבות המשפחה, בין אב לאם ובין אם לבנה, על דור שני למלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של פרטיזן שבוחר לחיות את חייו איך שהוא רוצה, אך בעיקר, כאמור על אבות ובנים

הו ספר נהדר וקריא, אולי בשביל המציצנות שהקורא אוהב כל כך, אם לחייהם של החיים בהתנחלות ואם לנפשו המיוסרת של יואב. אבל בעיקר זהו ספר שבשבילי הוא חווית קריאה ולו בשל השפה הנהדרת, העדינה והפיוטית שבה כותב יונתן ברג

זהו ספר מפתיע מהרבה מובנים, הוא נשכני אך מלא חמלה, הוא צבאי אך אינדיבידואלי, והוא מאוד מאוד מגדרי. זהו ספר אפיקורסי שמטמא ומנתץ את האשליה הטהרנית-הגברית-צבאית-ישראלית.

ברומן אשת הפיראט היהודי, שיינפלד מכביר ונכנס לפרטי הפרטים של דיני כשרות, דיני שחיטה, אביונה, עונתה, אימהות, ניאוף, בגידה. תוך כך הוא מנגיש את היהדות, בדמותו של הרב, מול שאלת השאלות: משכב זכר. האם היהדות אוסרת, ומתוך איזה תוקף, משכב זכר?

דויד גרוסמן מבקש מהצופה בהופעה ובקורא לא לשפוט את האדם על סמך מראה חיצוני, או טעות טיפשית כזאת או אחרת, גרוסמן מבקש שנחזור אל הישראליות האמיתית והכנה – אל הרגש של כולנו, אל הישראלי שאיכפת לו. ולא בכדי מקום הסטנדאפ הוא במרתף בנתניה

ברעם מחייה את האנרכיזם, כדי להפוך אותו כלי בידיו "לתיקון" הדמוקרטיה הקלוקלת, אפילו שהוא קצת "מודה" ש"עמוק בלב אתה יודע שהסדר הקיים ינצח.

הפרגמנטים של קרול שוורץ מזוקקים, מדוייקים, מחושבים וכתובים היטב, ניכר שהכתיבה של הספר ארכה שנים ודמותו של קרול שוורץ היא דמות דמיונית מגובשת ומפותחת היטב. אני חושדת שקרול שוורץ הוא הטרונים לניצן ויסמן

רומן פוליטי חברתי העוסק בכיבוש, ביחסי ישראל והערבים, ביחסים שבין ערביי ישראל והפלסטינים ובין ערביי ישראל לבין עצמם, ובעיקר הוא עוסק בזיכרון – הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי. נכון, החומרים חוזרים על עצמם אבל החזרה הזו היא אינטרטקסטואליות לשם זעקה, לשם שאלות גלובליות שלא תמיד יש להן מענה חד משמעי