ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.
בספרו של ישי שריד לימסול, 2009, רוב הגיבורים הם גברים. מלבד אישה אחת ששמה דפנה. שמו של הגיבור הראשי אינו ידוע, אבל הוא יכול להיות כל אחד. הגיבור, הדמות הראשית, הוא חוקר בשב"כ עצורים בטחוניים, הוא נשוי ויש לו ילד.
יקיצה הוא ספר אישי יותר, העוסק במותם של שני האנשים הקרובים ביותר הן של המספר, ששמו אינו ידוע, והן של ניר ברעם בעצמו: של אימו ושל חברו הקרוב ביותר. ולא רק. הוא עוסק בנעורים בשנות השמונים, ביחסים בין אם לבן, בין אב לבין, בין אחים, בין חברים, הוא עוסק במיניות מתפרצת, במודע ובלא מודע במציאות ובחלום. ו – הכנתי לכם גם פלייליסט של הספר
לספרה החדש של ניקול קראוס, יעל אפל, יש שתי עלילות מקבילות, כל פרק מציג לסירוגין עלילה שונה, של שתי דמויות שנסחפות אחרי גורלן ללא שליטה סובייקטיבית.
