שואה

מלון אדלון משמש בית לארבעה דורות של נשים, בית של משפחה מפורקת, בית שבגדו בו, בית שנאחז במקומו למרות הכל, למרות המאה העקובה מדם בהיסטוריה של האנושות. מלון אדלון הוא תיבת הפנדורה של הרומן היפהפה הזה, של ברלין, גרמניה ושל אירופה בכלל

ספר זכרונות, ביוגרפיה, שמצטלב עם המוחות המשפטיים היהודיים שזרעו את הזרעים לחוק זכויות האדם במשפטי נירנברג

קריאת הספר היא חוויה אנושית מעצימה, הפורטת על הרמה הרגשית והשכלית כאחת, המעוררת מחשבות עמוקות על מובן החיים ועל אופן צליחתם הנכון, המוצלח, עונה על הסוגיה מהי באמת הצלחה.

כפי שגרוסמן כותב בסוף הספר ובראיונות איתו, זהו ספר אישי, לא שלו, אלא של אישה אמיתית בשם אווה פאניץ'-נהיר. הוא לא נוהג לכתוב סיפורים של אנשים אחרים, למרות שמבקשים ממנו הרבה, אבל הסיפור של האישה וגם האישה עצמה משכו אותו לכתוב את הסיפור.