review

כפי שגרוסמן כותב בסוף הספר ובראיונות איתו, זהו ספר אישי, לא שלו, אלא של אישה אמיתית בשם אווה פאניץ'-נהיר. הוא לא נוהג לכתוב סיפורים של אנשים אחרים, למרות שמבקשים ממנו הרבה, אבל הסיפור של האישה וגם האישה עצמה משכו אותו לכתוב את הסיפור.

כמו בספריו הקודמים גם במעידה הגיבור הוא איש חשוב בחברה ההולנדית. אך בניגוד לספריו הקודמים, במעידה הגיבור אינו פסיכופט, אלא שבעקבות החשדות העולות בקרבו הוא קצת משתגע ומשגע את הקורא. כמו בספריו הקודמים, גם במעידה, המבט של הגיבור, או של הרמן קוך בעצמו, הוא מבט ביקורתי, חד, על החברה ההולנדית ועל החברה האנושית בכלל.

שלוש סופרות דרומיות של עם עובד (בתרגומם של משה רון ודבורה שטיינהרט) מאגד שלוש נובלות (אולי שתיים ועוד רומן) של שלוש סופרות שחיו בדרום ארצות הברית והסיפורים שלהם מתרחשים באותם המקומות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שתיים מהן אפילו קשורות אחת לשנייה. לכל אחת מהנובלות יש אחרית דבר מאירה ומסכמת. תישארי איתי של איובאמי אדבאיו (בתרגומה של דנה טל) ממוצא ניגרי, מתרחש בחלקו במחצית השנייה של המאה הקודמת ובחלקו בתחילת המאה הנוכחית.

בספרו של ישי שריד לימסול, 2009, רוב הגיבורים הם גברים. מלבד אישה אחת ששמה דפנה. שמו של הגיבור הראשי אינו ידוע, אבל הוא יכול להיות כל אחד. הגיבור, הדמות הראשית, הוא חוקר בשב"כ עצורים בטחוניים, הוא נשוי ויש לו ילד.

המסע של סיס הוא בשביל התקרבות ואילו של און הוא של בידוד, ריחוק. המסע של סיס הוא מלא חששות, פחד מן החושך ומהקרח, ואילו המסע של און הוא מלא שמחה והתרגשות, מחמם, שמח מלא גילוי עצמי. אבל יחד עם זאת, המסע של סיס הוא חברותי, המסע של און הוא מסע א-חברתי, אולי אפילו אגואיסטי, מסע של בריחה והוא קופא ותם.

לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.

תחת עצי התרזה זה המקום שממנו אני בא, אונטר דן לינדן. התרזה (או עץ הטיליה) הוא שמו של עץ הגדל בעיקר במזרח אירופה, זה המקום שממנו בא יעקב. וזהו שמה של אחת השדרות הידועות ביותר רחובה הראשי ההיסטורי של ברלין, אונטר דן לינדן. התרזה מופיעה גם בתנ"ך והיא גם שם שירו של ביאליק (תרזה יפה): תִּרְזָה יָפָה וַעֲבֻתָּה עַל הַיְאֹר עוֹמֶדֶת מֻטָּה; כָּל-הַיּוֹם בַּמַּיִם צוֹפָה, חוֹשְׁבָה: מַה-יְּהֵא בְסוֹפָהּ? ונדמה שליונתן ברג יש תשובה לשאלה זו: חמלה. חמלה היא זו שתהפוך את המשפחות האומללות למאושרות

מה שמעניין הוא שסופו של ולטר בנימין דומה לסופה של מרסה רודורדה. שניהם הפכו לפליטים. גם בנימין וגם רודורדה מגיעים לצרפת ובסופו של דבר גם לספרד. שם, בנימין מתאבד.