34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.
עדויות / מרגרט אטווד (The Testaments)
34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.
רמי הוא ילד אסופי והספר מדבר על חיי העוני שהוא חי, המלחמה על הפרנסה האוכל ומקום לישון. אבל זהו סיפורם של עניי צרפת ועניי העולם. נדמה ש 1878 זה כאן ועכשיו וכל הזמן
הכתיבה של טראיי וסוס, למרות איטיותה, היא מעוררת, מרגשת, היא רציונלית ורגישה באותה עת. טראיי וסוס הוא ללא ספק אחד מהיוצרים המשובחים של המאה העשרים, נדיר בכתיבתו.
מאת: אורנה ליברמן רות תלפיות, יקית, פוליגלוטית, מלומנית, אשת תרבות וספרות, בשלנית מעולה, אישה פעלתנית ודעתנית, בעלת אמצעים, מצליחנית, לקתה בשבץ קצת לפני יום הולדתה השמונים. ההתקף השאיר אותה צלולה לחלוטין אך נטולת כושר דיבור ראוי. רות מתבטאת בתנועות ובהעוויות ומתקשה לכתוב ולקרוא. שנתיים לאחר מכן עשתה נסיון התאבדות שלא צלח. ילדיה עומדים בפני סוגיית …
טיול באיסטנבול היא חוויה חושית מדהימה – הצבעים, הטעמים, המודרניות מול העתיקות, המודרניות מול מסורת
סרטו החדש של נורי בילגה ג'יילן הוא סרט איטי, לירי, פואטי, חורפי ומרגש, דרמה אנושית ומשפחתית רבת רבדים. כמו לקרוא רומן היסטורי עם רבדים, רפרורים וקונוטציות רב תרבותיים.
לאיסטנבול ערגתי כבר שנים. כנראה שהפכתי לסוג של טורקופילית בעקבות ספרים, סרטים, מוזיקה וכל שאר צרכי התרבות ש"צצו" בחיי. אפילו שידרתי תכנית מיוחדת על טורקיה בתכנית הרדיו שלי – היTרבות. תגידו אורחאן פאמוק, תגידו אליף שאפאק, תגידו ישר כאמל, נורי בילגה ג'יילן, מולאר, נילופר, איברהים טטליסס, בקלאווה או כנאפה וזהו.. אני שבויה. חוץ מלדבר טורקית – וגם זה אני מעריכה שיגיע – נשאר רק להגיע לעיר, מלכת העולם..
ספרו של תומס סוואג', כוחו של הכלב, יצא לאור לראשונה בשנת 1967. זהו סיפורם של שני אחים בשנות העשרים של המאה שעברה, שמתאר את מערכת היחסים המורכבת ביניהם על רקע ערבות סולט לייק סיטי, יוטה, שבארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה
דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.
נגיב מחפוז מתמקד בספרו בית הקפה שלנו בשכונת אל עבאסייה, שכונה בלב קהיר שעברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה של קיומה, כמקום המסמל גם את השינויים שחלים במצרים בכללה. מחפוז מתאר את החלק המזרחי, שבו קיימים ארמונות דמויי מבצרים שמאפיינים את מצרים הישנה, ואילו החלק המערבי הוא החלק המודרני, שהם בונים בתים חדשים, ואותו חוצה רכבת חשמלית