כריסטינה בייקר קליין עוקבת אחרי חייה של כריסטינה, הדמות מהציור, ומספרת את חייה ברגישות אין קץ, עוקבת אחרי התפשטות המחלה בגפיה והנוקשות בהן שגוררת לנוקשותה של כריסטינה עצמה, גאוותה והתעקשותה, אחרי אהבותיה, אכזבותיה, הקשר המיוחד עם אל, אחיה, ושאר אחיה, הקשר עם חברותיה, ועם הצייר אנדרו וואייט', הקשר לים, לציד המכשפות בסיילם, ובעיקר: המרחב המצומצם שבו מתגוללים חייה של כריסטינה.
כפי שגרוסמן כותב בסוף הספר ובראיונות איתו, זהו ספר אישי, לא שלו, אלא של אישה אמיתית בשם אווה פאניץ'-נהיר. הוא לא נוהג לכתוב סיפורים של אנשים אחרים, למרות שמבקשים ממנו הרבה, אבל הסיפור של האישה וגם האישה עצמה משכו אותו לכתוב את הסיפור.
כמו בספריו הקודמים גם במעידה הגיבור הוא איש חשוב בחברה ההולנדית. אך בניגוד לספריו הקודמים, במעידה הגיבור אינו פסיכופט, אלא שבעקבות החשדות העולות בקרבו הוא קצת משתגע ומשגע את הקורא. כמו בספריו הקודמים, גם במעידה, המבט של הגיבור, או של הרמן קוך בעצמו, הוא מבט ביקורתי, חד, על החברה ההולנדית ועל החברה האנושית בכלל.
(בצילום: רחוב בפראג. מירב גולן) חברתי הבלוגרית רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות, פרסמה השבוע פוסט שגרם לי להרהר על שיטוטים במרחב בכלל ובעיר בפרט.
שלוש סופרות דרומיות של עם עובד (בתרגומם של משה רון ודבורה שטיינהרט) מאגד שלוש נובלות (אולי שתיים ועוד רומן) של שלוש סופרות שחיו בדרום ארצות הברית והסיפורים שלהם מתרחשים באותם המקומות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שתיים מהן אפילו קשורות אחת לשנייה. לכל אחת מהנובלות יש אחרית דבר מאירה ומסכמת. תישארי איתי של איובאמי אדבאיו (בתרגומה של דנה טל) ממוצא ניגרי, מתרחש בחלקו במחצית השנייה של המאה הקודמת ובחלקו בתחילת המאה הנוכחית.
כותבת המאמר: אורנה ליברמן זהו ספרה הראשון של גמלאית בת שבעים על ידידות, אהבה ושרידות, על משמעות החיים ועל חיי היומיום, על אומץ, מחויבות וחירות. זהו רומן מכתבים על אנשים שרוב חייהם כבר מאחוריהם ולא לפניהם אך מכיוון שכיום גיל שישים או שבעים מאפשר עדיין צפייה לעתיד ותכנונו, יש באפשרותם לשנות את המקובע. טינה ואנדרס …
בספרו של ישי שריד לימסול, 2009, רוב הגיבורים הם גברים. מלבד אישה אחת ששמה דפנה. שמו של הגיבור הראשי אינו ידוע, אבל הוא יכול להיות כל אחד. הגיבור, הדמות הראשית, הוא חוקר בשב"כ עצורים בטחוניים, הוא נשוי ויש לו ילד.
המסע של סיס הוא בשביל התקרבות ואילו של און הוא של בידוד, ריחוק. המסע של סיס הוא מלא חששות, פחד מן החושך ומהקרח, ואילו המסע של און הוא מלא שמחה והתרגשות, מחמם, שמח מלא גילוי עצמי. אבל יחד עם זאת, המסע של סיס הוא חברותי, המסע של און הוא מסע א-חברתי, אולי אפילו אגואיסטי, מסע של בריחה והוא קופא ותם.
בשנת 1923 הוחלף המארק הגרמני ו"תכנית דוז" איפשרה לגרמנים להגיע להבנה כלכלית עם בעלות הברית. גרמניה התאוששה מבחינה כלכלית, אך הונם של אזרחי גרמניה אבד לגמרי.
לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.
