ספרות

ספר קטן ויפהפה, של אחד מגדולי הספרות הערבית, ספר חשוב כי עושה רושם שהסופרים בשפה הערבית, לצערי הרב מאוד, נשכחים ממחוזותינו והחשיפה אליהם הולכת ופוחתת, שלא נדבר על התרגומים מערבית.

ניכר שבק בקיאה היטב במנהגים היהודיים, בחגים, הדלקת נרות, הסיפור מהול בפסוקים מהתנ"ך, ופיאוני אפילו מודעת לשמותיו הרבים של האל של היהודים. בספריה נוכל למצוא קווים מקבילים שמעידים על כתיבתה המיוחדת: בסיפוריה המקום הוא סין או מרחבי אסיה, הזמן הוא תמיד סיפור היסטורי,

צוקורו טאזאקי הוא סיפור על התבגרות, על נעורים, על האכזריות שבהתבגרות ושל הנעורים, סיפור על התחקות אחר העבר פתיחה וסגירתם של מעגלים, סיפור על אנשים שפוגשים בדרך כמו בתחנת רכבת: חלקם עוברים וחולפים, חלקם חוזרים, חלקם עוזרים להגיע למקומות אחרים, חלקם עם משא וחלקם בלי, תחנות רכבת עצמן שאיתן מגיעים למקומות אחרים, מקומות שלא הכרנו, שאנחנו רוצים להכיר שאנחנו חייבים להכיר.

המלשינים הוא ספר על נאמנות, בגידה, חברות, אהבת הזולת, סליחה והתפייסות… ספר על קולומביה, שבאופן מפתיע פעלה באופן אכזרי מול המהגרים הגרמנים.

זהו ספר פורנוגרפי בעליל, לא רק בגלל תיאורי סקס מזוויעים, פדופיליה ואונס כי אם זוהי פורנוגרפיה של רוע ואכזריות.

לעלילה אין זמן ומקום ממשי, לדמויות יש שמות אך מעבר זה איננו יודעים על מקום וזמן ההתרחשות, מה שמגביר את התחושה שזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום – עדיין אין אנו סובלניים וסבלניים כלפי בעלי נכויות. מושון כותבת במשפטים ארוכים מאוד, מה שעלול להיות לו אפקט מכביד, מעייף ומעצים את תחושת הניכור והאבל בו שרויה הדמות

לכאורה, שני סופרים בעלי אופי שונה, אך למרות הפערים ביניהם יש להם הרבה מן המשותף – האהבה לספורט, גם אם לא אותם ענפי ספורט או מאותן הסיבות, יש להם הרבה מה לומר על זה ועל קפקא ובקט, פוליטיקה ליברלית, אכזבה מהשירה האמריקאית מאז שנות ה-60, ספקות לגבי המשכיות ספריהם אחרי המוות ועוד

שנים עשר השבטים של האטי מובילים אותנו דווקא להגר, האמא-עבד הארכיטיפטית, שנאלצה לקחת את בנה ולברוח למצרים. כאן ראוי לציין שאיאנה מאתיס הושפעה משתי נשים שהיו מורותיה והאטי הופכת להיות דמות המושפעת משתיהן