תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
סלמאן רושדי משתמש בדמויות ומושגים מן האיסלאם ומן הפילוסופיה כדי לעורר באדם מחשבות אודות הקונפליקטים המרכזיים בעולם: בחירה חופשית וסבל, רצון חופשי ודטרמיניזם, רציונל ואמונה, סיבה ותוצאה. ומעל הכל תפקידה של הדת בעולמנו. כל זאת נכתב באופן עליז, משעשע, בביקורת סאטירית ומושחזת
ברומן אשת הפיראט היהודי, שיינפלד מכביר ונכנס לפרטי הפרטים של דיני כשרות, דיני שחיטה, אביונה, עונתה, אימהות, ניאוף, בגידה. תוך כך הוא מנגיש את היהדות, בדמותו של הרב, מול שאלת השאלות: משכב זכר. האם היהדות אוסרת, ומתוך איזה תוקף, משכב זכר?
שיבה לא כתוב כספר שניתן ללמוד ממנו היסטוריה, או על מצבים היסטוריים, מלחמות או אירועים חשובים בהיסטוריה, הוא כתוב כסיפורים קצרים, כאמור, כשכל דמות הוא אחד מצאצאיה של אפייה או אסי, סיפורים אישיים שדרכם אנו למדים על תלאותיהם של העבדים, אנו למדים על המריבות והשפות בחוף הזהב של אפריקה – אשנטי, פנטי, טווי – על המאבקים ביניהם, על המצודות שנבנו על ידי האדם הלבן, מצודות שבמרתפם קובצו יחדיו עבדים, ולא אתאר כאן את הזוועות, על המאבקים לחופש, הן באפריקה והן באמריקה.
בובות סיניות הוא רומן על חברות בת חצי מאה על כל מה שמשתמע מכך ומה שמתלווה לסוג כזה של מערכת יחסים של שלוש בנות "זרות" כל אחת בדרכה; זהו ספר על מקומו של המוצא, על גורל ואמונה; זהו ספר על אמון, מסורת, מודרניזציה ומקומה של הבחירה החופשית בחיינו.
איימי טאן טווה את הנרטיב בעידון, רקמה סינית מחושבת של יופי, צבע, ריחות וטעמים, רגשות שמציפים את הקורא – רגשות של נקמה, תאווה, מיניות, תשוקה, אהבה, כעס, הדחקה ונאמנות. שוב, היא חוזרת לנושא האהוב עליה – יחסי אימהות ובנות, והקורא נסחף אחר הסיפור המרגש. אפשר להבין למה הספר הפך לרב מכר מייד עם צאתו לאור
מיקומו של הנרטיב הוא חלל קלסטרופובי – בית. העלילה מתרחשת בתוך הבית הזה, שהוא רחוק מלהיות נקי ומסודר. בתוך החלל הזה יש חלל נוסף, ועיקרי, שבו מתרחשת העלילה – ברחם
שם הספר באנגלית The Cook נושא דו משמעות: טבח או בישול. כך שהוא יכול להתייחס גם לקונרד הטבח, גם לסופר כטבח וגם כתבשיל מיוחד שהטבח ו/או הסופר רוקמים לקורא הסקרן. הסיפור מחולק לשישה חלקים, כמו ארוחת ערב מלאה ומכובדת הכוללות אפריטיף ודיז'סטיף, כאילו הסופר עצמו הכין לנו ארוחת מטעמים מיוחדת מאוד על כל חלקיה, ארוחה המקבלת במהלכה תפנית, כמו שליטה של תבלין שמחזק או משפיע על הטעם, שצריך להשתמש בו בכמות המדויקת כמעדן כדי לשבח או לשנות טעם אחר, ששימוש יתר יגרום לדחייה ואילו שימוש מופחת בו יגרום לאוכל להיות תפל.
כל זאת כתוב באירוניה, סוריאליזם פרוידיאני אך גם ביקורת צורבת כנגד הרודנות ששלטה בארגנטינה זמן רב. גם שמו של בסואלדו המפוצל – גם הסופר (שכתב רק ספר אחד שלא פורסם) וגם הפסיכואנלטיקאי אולי מבטאים את הצד השפוי והלא שפוי של האינדיבידואל ושל המדינה הרודנית. ואולי לא בכדי משלב ריקרדו סטרפאסה את ארגנטינה וסין באותה "בדיחה", אולי בכל זאת יש דמיון בין סין – בתקופה של מאו לארגנטינה של חורחה רפאל וידלה – אופן ההשתלטות על המדינה, חובת החברות במפלגה, ההרג ההמוני כלפי מי שהתנגד והרדיפה אחריו.
זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים. זאת ועוד, בספרה הנוכחי מספר הסיפורים הוא גבר, ולא אישה כמו באלף לילה ולילה שבו שחארזאדה סיפרה למלך סיפורים.
כתיבתו של פול אוסטר מענגת מתמיד, סוחפת, קריאה ומעוררת עניין, קצת דיקנסית-קפקאית במובן החיפוש התמידי המלנכולי, בעיר אמריקאית אך אפרורית ומסתורית כמו עיר אירופאית ברומנים הקלאסיים. גם רוחו של היינריך פון קלייסט שורה על הרומן, בעיקר למי שהתוודע לחיבתו הגדולה של אוסטר לפון קלייסט באחד ממכתביו ל ג'.מ. קוטזי.