תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
לא בכדי השוו את ספרו של יוסוף אטילגן ליוליסס של ג'יימס ג'ויס או לזר של אלבר קאמי, ובכתיבה לפוקנר. כמו אצל אלבר קאמי גם יוסוף אטילגן מייחס לגיבור שלו רצח, ובכך מטשטש הגבול המוסרי ומתמקם האבסורד. זברג'ט מעיד על עצמו שהוא "לא חי ולא מת", הוא פשוט "קיים" ומתקיים.
אליף שאפאק שוב כותבת על זכויות נשים, זכויות האדם (באשר הוא אדם), פמיניזם ומיסטיקה. אך מעל הכל היא כותבת הפעם על הדת – הקוראן. היא כותבת על קריאה מחודשת בקוראן, קריאה עמוקה, קריאה מתוך אהבת האדם, כבוד לאישה, קריאה נשית של הקוראן.
סלימאני מטפלת בנושאים רבים: בגזענות, סקסיזם, אימהות בעידן המודרני שצריכות לשלב בין עבודה אינטנסיבית ואימהות ואחזקת הבית מבלי להרגיש רגשות אשמה על הזנחה של אחד מהפרמטרים, שהות של בלתי חוקיים והיחס של מעסיקים אליהם, החיים בעיר הגדולה וכמובן מגוון של נושאים הנוגעים בבריאות נפשית.
קצת באיחור, אבל "נפל" לידי ספר שאיני יודעת כיצד פספסתי אותו כשיצא לאור בשנת 2013, ואפילו לא שמעתי עליו. זהו ספר מטלטל, לא נוח, ספר שמעיד שסחר בנשים, זנות ואי שוויון עדיין מתרחשים בימינו, במאה העשרים ואחת, המאה שאמורה להיות ליברלית, חופשית, שוויונית, מאה של אחווה, ללא הבדלים בין גזע, דת, מין, המאה שאמורה להפסיק לדחות והוקיע …
בואו נחזור לכותרת. רוחה בחורף מספר את סיפורם (הפשוט, לכאורה) של שלושה חיילים גרמנים ומסע הישרדותם בחורף קשה, בסיטואציה קשה ותוך החלטה מוסרית קשה. ומהי משמעותו של דמותו של בנו של אמריך שבעטיו אנו תוהים על משמעותו של המוסר?
זהו ספר מפתיע מהרבה מובנים, הוא נשכני אך מלא חמלה, הוא צבאי אך אינדיבידואלי, והוא מאוד מאוד מגדרי. זהו ספר אפיקורסי שמטמא ומנתץ את האשליה הטהרנית-הגברית-צבאית-ישראלית.
סלמאן רושדי משתמש בדמויות ומושגים מן האיסלאם ומן הפילוסופיה כדי לעורר באדם מחשבות אודות הקונפליקטים המרכזיים בעולם: בחירה חופשית וסבל, רצון חופשי ודטרמיניזם, רציונל ואמונה, סיבה ותוצאה. ומעל הכל תפקידה של הדת בעולמנו. כל זאת נכתב באופן עליז, משעשע, בביקורת סאטירית ומושחזת
ברומן אשת הפיראט היהודי, שיינפלד מכביר ונכנס לפרטי הפרטים של דיני כשרות, דיני שחיטה, אביונה, עונתה, אימהות, ניאוף, בגידה. תוך כך הוא מנגיש את היהדות, בדמותו של הרב, מול שאלת השאלות: משכב זכר. האם היהדות אוסרת, ומתוך איזה תוקף, משכב זכר?
שיבה לא כתוב כספר שניתן ללמוד ממנו היסטוריה, או על מצבים היסטוריים, מלחמות או אירועים חשובים בהיסטוריה, הוא כתוב כסיפורים קצרים, כאמור, כשכל דמות הוא אחד מצאצאיה של אפייה או אסי, סיפורים אישיים שדרכם אנו למדים על תלאותיהם של העבדים, אנו למדים על המריבות והשפות בחוף הזהב של אפריקה – אשנטי, פנטי, טווי – על המאבקים ביניהם, על המצודות שנבנו על ידי האדם הלבן, מצודות שבמרתפם קובצו יחדיו עבדים, ולא אתאר כאן את הזוועות, על המאבקים לחופש, הן באפריקה והן באמריקה.
בובות סיניות הוא רומן על חברות בת חצי מאה על כל מה שמשתמע מכך ומה שמתלווה לסוג כזה של מערכת יחסים של שלוש בנות "זרות" כל אחת בדרכה; זהו ספר על מקומו של המוצא, על גורל ואמונה; זהו ספר על אמון, מסורת, מודרניזציה ומקומה של הבחירה החופשית בחיינו.