תרבות ותוכן – ספרות, קולנוע, טיולים
איימי טאן טווה את הנרטיב בעידון, רקמה סינית מחושבת של יופי, צבע, ריחות וטעמים, רגשות שמציפים את הקורא – רגשות של נקמה, תאווה, מיניות, תשוקה, אהבה, כעס, הדחקה ונאמנות. שוב, היא חוזרת לנושא האהוב עליה – יחסי אימהות ובנות, והקורא נסחף אחר הסיפור המרגש. אפשר להבין למה הספר הפך לרב מכר מייד עם צאתו לאור
מיקומו של הנרטיב הוא חלל קלסטרופובי – בית. העלילה מתרחשת בתוך הבית הזה, שהוא רחוק מלהיות נקי ומסודר. בתוך החלל הזה יש חלל נוסף, ועיקרי, שבו מתרחשת העלילה – ברחם
שם הספר באנגלית The Cook נושא דו משמעות: טבח או בישול. כך שהוא יכול להתייחס גם לקונרד הטבח, גם לסופר כטבח וגם כתבשיל מיוחד שהטבח ו/או הסופר רוקמים לקורא הסקרן. הסיפור מחולק לשישה חלקים, כמו ארוחת ערב מלאה ומכובדת הכוללות אפריטיף ודיז'סטיף, כאילו הסופר עצמו הכין לנו ארוחת מטעמים מיוחדת מאוד על כל חלקיה, ארוחה המקבלת במהלכה תפנית, כמו שליטה של תבלין שמחזק או משפיע על הטעם, שצריך להשתמש בו בכמות המדויקת כמעדן כדי לשבח או לשנות טעם אחר, ששימוש יתר יגרום לדחייה ואילו שימוש מופחת בו יגרום לאוכל להיות תפל.
כל זאת כתוב באירוניה, סוריאליזם פרוידיאני אך גם ביקורת צורבת כנגד הרודנות ששלטה בארגנטינה זמן רב. גם שמו של בסואלדו המפוצל – גם הסופר (שכתב רק ספר אחד שלא פורסם) וגם הפסיכואנלטיקאי אולי מבטאים את הצד השפוי והלא שפוי של האינדיבידואל ושל המדינה הרודנית. ואולי לא בכדי משלב ריקרדו סטרפאסה את ארגנטינה וסין באותה "בדיחה", אולי בכל זאת יש דמיון בין סין – בתקופה של מאו לארגנטינה של חורחה רפאל וידלה – אופן ההשתלטות על המדינה, חובת החברות במפלגה, ההרג ההמוני כלפי מי שהתנגד והרדיפה אחריו.
זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים. זאת ועוד, בספרה הנוכחי מספר הסיפורים הוא גבר, ולא אישה כמו באלף לילה ולילה שבו שחארזאדה סיפרה למלך סיפורים.
כתיבתו של פול אוסטר מענגת מתמיד, סוחפת, קריאה ומעוררת עניין, קצת דיקנסית-קפקאית במובן החיפוש התמידי המלנכולי, בעיר אמריקאית אך אפרורית ומסתורית כמו עיר אירופאית ברומנים הקלאסיים. גם רוחו של היינריך פון קלייסט שורה על הרומן, בעיקר למי שהתוודע לחיבתו הגדולה של אוסטר לפון קלייסט באחד ממכתביו ל ג'.מ. קוטזי.
ג'וליאן בארנס משתמש במשחקי מילים, הומור שחור, ציניות, כמו מוטיבים שחוזרים על עצמם, כשבתחילה הם רציניים וכואבים ואחרי שימוש חוזר הם הופכים להומור שחור. הכתיבה מינימליסטית, אך דוקרת ופוגעת, מכילה חיים שלמים, אהבות, ילדים, מוות, ספרים, סופרים, משטר דיקטטורי של סטאלין בברית המועצות ומעל הכל – מוזיקה!
הסופר נעזר בטכניקת מספר יודע כל על מנת לאפשר "חדירה" לנפש כל אחת מהדמויות המורכבות, אבל גם כדי לגרום לקורא לחקור ולדרוש במה שלא מסופר, בפרטים שהושמטו. העלילה נעה מההווה המסופר לעבר ושוב מהווה לעבר, כך שהפרטים שהושמטו יתמלאו וירכיבו תמונה מלאה ומכמירת לב.
ניצב כל הלילות לא נופל מקודמו, אל תיגע בזמיר, ואף מאפשר פרספקטיבה אחרת, של אישה בוגרת, שמגיעה לעיירת ילדותה, שמספרת את סיפורה בגיל עשרים ושש, שמתייחסת לשינויים בחייה ובחיי הקרובים לה ואולי של אמריקה בכלל. הוא גם מאפשר נקודת מבט נוספת, מיוחדת, שאף ספר לא זכה לה לפני כן, שבה גם הקורא משתתף פעיל בקריאה מפרספקטיבה אחרת, שלו-עצמו. ואולי גם הספר מאפשר בחינה מחודשת של ערכיו ומוסריותו של הקורא עצמו
אני לא יודעת אם זהו הרומן הגדול ביותר של שטפן צוויג, אך גם כאן, כמו בכל ספריו ניכרים האנושיות, החמלה, האהבה והרגישות הגדולה של הסופר. וכמו שנכתב בגב הספר, הקריאה בו "מאפשרת התבוננות מאלפת על תהליכי הכתיבה בהתהוותם", כיוון שכמו שכתבתי לעיל ניכר פיתוחו של החלק הראשון של הברומן לעומת חלקו הבלתי מפותח.