ספרות ישראלית

ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.

דבורה נגבי בחרה לכתוב את וירג'יניה וולף כרומן שצמוד לאירועים אמיתיים בחייה של הסופרת, כתבים של וולף עצמה, כתבים שנכתבו עליה.

כפי שגרוסמן כותב בסוף הספר ובראיונות איתו, זהו ספר אישי, לא שלו, אלא של אישה אמיתית בשם אווה פאניץ'-נהיר. הוא לא נוהג לכתוב סיפורים של אנשים אחרים, למרות שמבקשים ממנו הרבה, אבל הסיפור של האישה וגם האישה עצמה משכו אותו לכתוב את הסיפור.

בספרו של ישי שריד לימסול, 2009, רוב הגיבורים הם גברים. מלבד אישה אחת ששמה דפנה. שמו של הגיבור הראשי אינו ידוע, אבל הוא יכול להיות כל אחד. הגיבור, הדמות הראשית, הוא חוקר בשב"כ עצורים בטחוניים, הוא נשוי ויש לו ילד.

תחת עצי התרזה זה המקום שממנו אני בא, אונטר דן לינדן. התרזה (או עץ הטיליה) הוא שמו של עץ הגדל בעיקר במזרח אירופה, זה המקום שממנו בא יעקב. וזהו שמה של אחת השדרות הידועות ביותר רחובה הראשי ההיסטורי של ברלין, אונטר דן לינדן. התרזה מופיעה גם בתנ"ך והיא גם שם שירו של ביאליק (תרזה יפה): תִּרְזָה יָפָה וַעֲבֻתָּה עַל הַיְאֹר עוֹמֶדֶת מֻטָּה; כָּל-הַיּוֹם בַּמַּיִם צוֹפָה, חוֹשְׁבָה: מַה-יְּהֵא בְסוֹפָהּ? ונדמה שליונתן ברג יש תשובה לשאלה זו: חמלה. חמלה היא זו שתהפוך את המשפחות האומללות למאושרות

המנהרה היא גם הבולען הנסתר במוחו של לוריא, גם בולען טופוגרפי נסתר מעין אבל גם גשר נסתר, מעבר ממקום למקום, וכמו שאומרת אחת הדמויות ללוריא, "אני רואה שהמנהרה הזאת מחזקת אותך" . ולוריא מצידו מבקש מאותה דמות לתרגל אותו בשמות ובזמנים כדי להקשות על המוח שלו לפורר את המציאות" . אבל ממה?